הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים

סטטיסטיקה

  • 37,408 צפיות
Follow הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים on WordPress.com
Follow הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים on WordPress.com

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

הצטרפות ל-203 עוקבים

מדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות

היום מציינים את יום הולדתו ה-131 של זלמן שז"ר (24 בנובמבר 1889) – שניאור זלמן רובשוב. סופר, משורר, היסטוריון, מראשי הציונות, שר החינוך ונשיאה השלישי של מדינת ישראל.

אחת הפרשות הידועות בחייו רבי הפעלים, היה הקשר בינו ובין רחל המשוררת. זלמן רובשוב הצעיר, בן 22 בלבד, ביקר לראשונה בארץ ישראל ב-1911 ושהה בה מספר חודשים. בתקופה זו הכיר בחוות כנרת את רחל בלובשטיין – הידועה יותר כרחל המשוררת, ובין השניים נקשר קשר רומנטי. רחל אף הקדישה לו כמה שירים. המפורסם שבהם הוא "גן נעול", שבו הביעה את אכזבתה וכאבה מכך ששז"ר לא היה עזר לה במצוקתה בחולייה. הוא התחתן ב-1920 עם רחל כצנלסון, וב-1924 עלה לישראל והחל בפעילות ציבורית ויצירתית ענפה.

השיר הנוגע ללב הזה, שהולחן בשנות ה-70 של המאה שעברה, התגלה בארכיונו הגדול של שז"ר הנמצא במכון "גנזים – אגודת הסופרים". על כתב היד מצויה גם ההקדשה לז-ן [לזלמן].

רחל. לא שביל אליו לא דרך

על שקוצים, מוסרים, גנבים ורכילותניקים

נתקלה הסופרת והעיתונאית ברכה חבס במושג שלא ידעה פשרו: "שמגרים". שלחה לידידה ישעיהו [רק שמו הפרטי ידוע] והוא בירר ופתר את התעלומה.

במכתב ששלח לה ב-11 לאוקטובר 1933, שהתגלה במכון "גנזים – אגודת הסופרים", הוא מסביר לה: "וכעת הסברה 'המדעית' למושג אחד שהתעניינת בו ולא מצאת לו פתרונים בשעתו. אולם לא ינום ולא ישן שומר החסידות ומנהגיה – כמר כספי [האיש שאליו פנה ישעיהו]. המושג 'שמגרים' (כינוי חסידי בעלז כלפי חסידי מוינקשט) עלה לכספי להיוודע פענוחו והוא: שמגר – ראשי תיבות של לא פחות ולא אחר – שקוצים, מוסרים, גנבים ורכילותניקים. יפה, לא?!"

אגב, המכתב מתייחס גם לאירוע רציני יותר: פרשת ארלוזורוב. הכותב מביע שמועה "שהגיעה לאוזנינו ומקורה מרביזיוניסטים….שמועת אורחי-פורחי: שברל [כצנלסון] שהה כאן לשם מפעל אורלוזורוב" ורמיזה על משהו לא כשר בענייני כסף.

ישעיהו לברכה חדש. שקוצים וגנובים

"עניין לנו עם תופעה פאתולוגית"

מבקר ספרות חד לשון שלא חס על איש היה חוקר הספרות והשירה ברוך קורצווייל (1972-1907). חללים רבים הפיל עטו השנון. מכתב ששלח ליוסף אריכא לאחר שקרא דבר מה של יוצר צעיר, ששמו אינו מופיע כאן, יכול להיות דוגמה אחת לאמנות הקטילה שלו. המכתב מ-11/04/1969 נמצא בארכיון "גנזים – אגודת הסופרים" על ידי המתנדבת אהודה גבר.

"קראתי את דברי הגראפומאן וסבורני שעניין לנו עם תופעה פתולוגית. דעתי הייתה תמיד שציבור הסופרים הוותיק גילה סבלנות יתרה לגבי כל תופעות דומות. אם וועד אגודת הסופרים העמיד את 'בית טשרניחובסקי' לרשות האדונים הללו ולמבקריהם, שהם החסידים של ספרות זו – אם הוועד, או 'מילוא' מזמינים את אלה הדואגים ל'כנס' [את] השירים של האדון המסוים על ידי הוצאת ספרים מכובדת – אז אין תימה אם פסיכופאתים בעלי וותק משתוללים במוספים ספרותיים".

בהינף אחד "שיפד" על עטו גם את הסופר-המשורר האומלל הזה, גם את המבקרים שלו ואת חסידיו, גם את הוצאת הספרים המכובדת שהוציאה את ספרו וגם את אגודת הסופרים ואת מועדון 'מילוא'.

ברוך קורצוויל. קו עקבי וגאה נגד החוצפה היומרנית

אוי למי שלא ישלם ליהודה בורלא בזמן

מחרתיים ימלאו 51 שנה לפטירתו של יהודה בורלא (7 בנובמבר 1969). זו הזדמנות להעלות מכתב אחד מארכיונו הגדול הנמצא ב"גנזים – אגודת הסופרים". יצירתו של סופר רב פעלים זה, יליד ירושלים ובן למשפחה ספרדית מיוחסת, סובבת סביב הווי החיים היהודי ספרדי לדורותיו, למן רומן היסטורי על רבי יהודה הלוי ועד ל"אשתו השנואה", מהמפורסמים שבספריו.

והנה מכתב שמצא אמיר בן עמרם איש "גנזים" – את המכתב שלח בורלא ב-24 בינואר 1927, לאחר שהלינו את שכרו – כנראה עבור סיפור שכתב ל"הנוער והחלוץ", ירחון לבני הנעורים של הקק"ל. הנמען הוא מנחם זלמן וולפובסקי, המוכר לרבים מתרגומיו לספריו של דוסטויבסקי. במכתב הודה לו על חלק משכר הסופרים שקיבל, אך ציין כי הסכום אינו שלם ודרש במפגיע את היתרה. הוא אף איים בעונש חמור אם לא ישלמו לו בזמן – והנשק מצוי על שולחן הכתיבה שלו. "קיבלתי את מכתבך וסכום 400 ג"מ [גרוש מצרי]… ואם שלחת 400 ג"מ ולא את כל הסכום, הרי ודאי משום חסרון הכיס. אך אבקשך שאל תתן דמי לך ולא לד"ר ריגר [אליעזר ריגר] עד שישלח במשך שבועיים האלה את השאר – 425 ג"מ. ובכן אחכה עד ראשון לפברואר, ולא – אמטיר עליך בקבוק דיו שלם!"

בסוף המכתב, חזר בורלא על אזהרתו: "מסור נא את הקבלה וגם את מכתבי זה להנהלה, למען ידעו כי אתה בסכנה של בקבוק דיו אם יאחרו".

יהודה בורלא למ.ז. וולפובסקי. אתה בסכנה אם לא ישלמו לי בזמן

הבריטים גזלו מהחיילים היהודיים את חופשת השבת

יוסף בנקובר היה בין המתנדבים הארצישראליים בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה – ולימים אף פרסם מזיכרונותיו בספר "חמש שנים – יומן של חייל בריטי". את תחילת דרכו עשה במחנה סרפנד (לימים: מחנה צריפין). הוא עמד בקשר מכתבים עם ברכה חבס, שפרסמה את רשימותיו וחוויותיו בעיתון "דבר" .

תכנן בנקובר לנצל את חופשת השבת מהצבא כדי להיפגש בתל אביב עם ברכה חבס, שארכיונה הגדול נמצא ב"גנזים – אגודת הסופרים". אך אבוי – החופשה המובטחת בוטלה. ולא בגלל מצב חירום צבאי, אלא בשל אירוע חשוב מאוד למפקדים הבריטיים.

וכך כתב בנקובר לברכה חבס במכתב מה-25 לאוגוסט 1940. "אני שולח לך מאמר שני על הנעשה אצלנו. כמובן שאני סומך עליך שתפרסמו כל מה שניתן לפרסם. שמחתי מאוד למכתביך. החלטתי במקום תשובה בכתב – להיפגש אתך השבת בזמן החופש. פתאום גזירה – ביטול החופש. הסיבה: יש היום מרוץ סוסים בסרפנד, דרוש להם קהל גדול – ולכן ביטלו וגזלו את החופשה ל-2,000 חיילים יהודים ואנו נשמש להם קהל".

יוסף בנקובר לברכה חבס. גזלו לנו את החופשה

על רבי נחמן ועל פרויד

חוקר רב פעלים שכתב על חכמת ישראל העתיקה והחדשה היה יעקב בקר (1966-1902), שפירסם בחייו ספרים הרבה. בין היתר כתב על הפסיכולוגיה של אחד העם ועל חיים נחמן ביאליק לאור הפסיכואנליזה. השבוע מצאה המתנדבת מירב סגל בארכיון שלו ב"גנזים – אגודת הספרים" ספר שחיבר ב-1928 אודות רבי נחמן מברסלב. ובספר זה, שומו שמיים – ניתוח פסיכואנליטיקני של רבי נחמן.

בהשתמשו בכליו האנליטיים של פרויד, טען בקר כי "גם חייו הסיכסואליים והשקפת עולמו המוסרית והתרבותית טבועים בחותם של התסביך של אדיפוס ויתר התסביכים הסיכסואליים". ובמקום אחר אף טען המחבר "מוכיח פרויד גם המידה של ניקיון מופרז באה מהארוטיות האנאלית שדוכאה. וגם מידה זו הייתה אצל ר' נחמן בצורה מוגזמת: 'והיה עושה דברים זרים מאד בשביל נקיות וכמעט שבא לידי סכנה על ידי זה וגם לא נמלט מחוליים רעים על ידי זה'". בהמשך אף הגיע המחבר למסקנה כי "סבל ר' נחמן גם מתסביכים אחרים והם שיצרו את אופיו המוזר, וקבעו בכפה את חותמם על כל היקף התפתחותו".

מאז אותו ספר נשכח נדרשו רבים לקשר שבין זיגמונד פרויד ותורתו של מייסד חסידות ברסלב, שחי ופעל כמאה שנים לפני אבי תורת הפסיכואנליזה. יש המוכיחים כי בחוכמתו ובתורתו הקדים רבי נחמן בסיפוריו ובתורתו את פרויד. והנה, הרבה לפני שחסידות ברסלב הגיעה למעמדה כיום, היה מי שהעז כאן בירושלים להשכיב את הרבי עצמו על ספת הפסיכואנליזה.

יעקב בקר, ר' נחמן מברצלב, מחקר פסיכואנליטי

דוד בן גוריון והעז

מעשה מופלא שהיה בשדה-בוקר: דוד בן גוריון ביקש להשוויץ בפני תיירים אמריקניים ולהראות שהוא יכול להרים לבדו עז, כדי לגוז את צמרה, בעוד שבדרך כלל עושים זאת שני בחורים חסונים. התוצאה: שבר את גבו ונזקק לטיפול בבית חולים.

על כך סיפרה אליעזרה איג-ז'קוב לידידתה ברכה חבס, שארכיונה הגדול ב"גנזים – אגודת הסופרים" מכיל אוצרות לרוב מפעילותה הציבורית הענפה. וכך כתבה במכתב מ-20 ביולי 1954: "ביום חמישי הוא [דוד בן גוריון] נוסע שוב לבית החולים, בקשר לשבר בגב. את יודעת איך קיבל אותו? בגלל שוויץ קטן: כרגיל מרימים שני בחורים חסונים עז על שולחן, כדי לגוז את צמרה. כשבן גוריון עבד בדיר, הוא החליט שהוא מרים לבד עז, ולדברי חברתי – 'התפנצ'ר'. בכל אופן זה דווקא מוצא חן בעיני. חבל שלא הצליח באמת להרים את העז. היו אצלו תיירים אמריקניים ועשו רעש שלם (כדרכם מאז ומתמיד)… מחאו כפיים… בקיצור טראסק אמריקאני למופת".

אליעזרה איג-ז'קוב לברכה חבס. טראסק אמריקאני שלם

כי עודני מאמין בך

היום מלאו 77 שנה למותו של שאול טשרניחובסקי (14/10/1943). הארכיון הגדול והמקיף שלו, הכולל כ-50 מכלים של כתבי-יד, מכתבים ואוספים שונים, הוא ארכיון מספר 1 במכון "גנזים – אגודת הסופרים". אלפי כתבי יד מקוריים של שירים, סיפורים, תרגומים ומכתבים שמורים בו, וכל עיון בהם הוא חגיגה של ממש.

אחד המפורסמים שבשיריו הוא "אני מאמין" הידוע יותר כ"שחקי שחקי על חלומות", שאותו חיבר טשרניחובסקי הצעיר באודסה ב-1892. שיר אוטופי המכיל רעיונות הומניים, סוציאליסטיים, של אחוות אדם וציונות. לא לחינם הוצע כמה פעמים להכיר בו כהמנון של מדינת ישראל לצד "התקווה", בשל ערכיו האוניברסליים. גם בהפגנות המחאה הרבות ברחבי ישראל בחצי השנה האחרונה הוא הושמע כשיר תקווה לעתיד טוב יותר.

והנה קטע מהשיר, בכתב ידו של טשרניחובסקי.

שאול טשרניחובסקי. אני מאמין

ז'בוטינסקי נגד "הצמחוניות"

לקראת יום הולדתו ה-140 של זאב ז'בוטינסקי שיצוין השבוע (17/10/1880), נעלה מארכיון "גנזים – אגודת הסופרים" מכתב ששלח לידידו העורך שמואל פרלמן. מכתב שמאחוריו פרשה מרתקת: מערכת היחסים בין ז'בוטינסקי ובין חיים נחמן ביאליק, שהחלה כידידות והערצה והסתיימה בריב.

ז'בוטינסקי העריץ את ביאליק כמשורר. תירגם לרוסית ב-1905 את "בעיר ההריגה" שנכתב על פרעות קישינוב וכינה את ביאליק "אחי הבכור ברוח, רב כישוף". בהמשך, בשנות העשרים של המאה הקודמת, נוצר קרע ביניהם על רקע תמיכתו של ביאליק במדיניות ההבלגה של המנהיגות הציונית מול הבריטים – שז'בוטינסקי התנגד לה בחריפות. ב-1926 קבע ביאליק, "בא הקץ לידידותנו… ליבי מר מאוד על הפירוד". את המכתב הזה, עוד פנינה מאוצרות "גנזים", אפשר ככל הנראה להבין על רקע התנגדותו של ז'בוטינסקי לקו המדיני החלש ו"הצמחוני" לדעתו. והניסוח הוא בלשון, איך לומר בעדינות, בוטה ונחרצת.

וזה לשון המכתב, מה-5 לינואר 1923: "אני כותב כעת מאמר ע"ד [על דבר] ביאליק בעברית, אבל הריהו מאמר ב'מגמה', ודווקא מגמה מיליטריסטית ונגד הצמחוניות ונגד בעלי-עשך אחד (אינני יודע אם כותבים 'עשך' ב'א' או ב'ע'… אולם כוונתי להזכיר אותך את הפקודה הרוסית שנתפרסמה בימי נעורי – 'לא לקבל לשירות צבאי יהודים בעלי ביצה אחת'" [תרגום מרוסית: בוריס ינטין].

זאב ז'בוטינסקי לשמואל פרלמן. מגמה מיליטריסטית("גנזים")

תפארת אדם

בשקט, בשקט, ציינו חובבי הספרות העברית השנה מלאת 140 שנה להולדתו של אמן הסיפור הקצר והקצרצר וחתן פרס ישראל גרשון שופמן, שכמעט ונשכח מלב. וחבל. שופמן, שנולד באורשה שברוסיה ב-28 בפברואר 1880, הפליא לכתוב בתמציתיות ובדיוק שרבים מהסופרים הצעירים היום מנסים להגיע אליהם.

מארכיונו שבמכון "גנזים – אגודת הסופרים" נעלה כתב יד של סיפורון, מעט מלים – אך עולם ומלואו. שני גברים שאשה אחת ביניהם. כפי שמציינת נורית גוברין (מחברת "מאופק אל אופק: ג. שופמן, חייו ויצירתו", 1982), המוטיב הזה של "משולש" רומנטי עובר לאורך כל יצירתו של שופמן. והנהו הסיפור "תפארת אדם":

"את אהובתו פיסל האמן וקרא שם לאנדרטה:  תפארת אדם. בוקר אחד הופיע באטליה ידידו ובן אומנותו, אשר ממנו עברה האישה אליו, הנגזל. ללא צל של קנאה, ללא אבק רוגז, הסתכל האיש ביעף […] אל חברו והעמידו על פגם הטעון תיקון.

– תפארת אדם אתה ורק אתה, נפעם הלה, וניתץ את האנדרטה לעיניו".

גרשון שופמן. תפארת אדם (ארכיון גנזים)