הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים

סטטיסטיקה

  • 44,907 צפיות
Follow הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים on WordPress.com
Follow הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים on WordPress.com

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

הצטרפות ל-153 עוקבים

עוד שיר לט"ו בשבט – של משורר זללן

ט"ו בשבט הגיע – ועמו השירים שכולנו פיזמנו. החל ב"השקדיה פורחת / ושמש פז זורחת" (ישראל דושמן, לחן: מנשה רבינא), עבור ל"כך הולכים השותלים / רון בלב ואת ביד" (יצחק שנהר, לחן: ידידיה אדמון) ועד ל"כל הגן לבש לבן / תכלת וארגמן" (מלים ולחן: ידידיה אדמון).

והנה במרתפי ארכיון "גנזים – אגודת הסופרים" התגלה שיר ט"ו בשבט נוסף, שחיבר יונתן רטוש (יליד 1908) בן השבע, כפי שנרשם לפי הזיכרון על ידי אחיו הצעיר צבי רין. "מארץ ישראל, / היפה הברוכה, / הביאו לי פרות / ותהי לי ארוחה. // ארוחה נפלאה / של פירות מתוקים: / ענבים, צימוקים, / תאנים, רימונים, / ועוד פירות שונים". כך פותח השיר, והמשכו – וידוי של ילד זללן: "את כולם ביחד / אנכי זללתי, / וליום המחרת, / מאום לא השארתי. // בטני ריקה, / ונפשי שוקקה, / חבל, כבר את כולם / לשוני ליקקה…"

עכשיו אני יודעת

מחר ימלאו 52 שנה למותה של לאה גולדברג (15 בינואר 1970). לזכרה, נעלה מארכיונה הגדול שבמכון "גנזים – אגודת הסופרים" שני כתבי יד שלה. האחד ידוע ומוכר, השני – מוכר פחות, עגמומי ולא בכדי – נכתב בחודשי חייה האחרונים.

"עכשיו אני יודעת" התפרסם לראשונה בקובץ "לאה גולדברג / השירים הגנוזים", ספריית פועלים 2019, בעריכת גדעון טיקוצקי. שיר קינה על חיים נגמרים. גדעון טיקוצקי משער שה"אדם האחר" שמוזכר כאן הוא המשורר אברהם בן יצחק, מושא אהבתה הנכזבת של גולדברג, שנפטר ב-1950 משחפת.

עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדַעַת מִבְּשָׂרִי
אֵיךְ מֵת אָדָם אֶחָד
שֶׁלֹּא אָהַב אוֹתִי בְּיוֹתֵר:
עַכְשָׁו אֲנִי פּוֹלֶטֶת שִׁעוּלָיו
וּפַחְדּוֹ בַּלַּיְלָה כְּפַחְדִּי
בְּלִי רֶסֶן
וְחֶרְפַּת חֻלְשַׁת גּוּפִי
מַפְרֶשֶׁת אֶת הָרֹגֶז הַמַּשְׁפִּיל
וְכַעַס־שָׁוְא שֶׁאֵין לוֹ תַּקָּנָה.

עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדַעַת מִבְּשָׂרִי
הִתְמוֹטְטוּת בָּשָׂר אַחֵר,
אֲבָל הַמָּוֶת הָעוֹמֵד בֵּינֵינוּ
שׁוֹמֵר כְּאָז עַל בְּדִידוּתוֹ.

יורם טהרלב: :זה השיר שמבטא בצורה הטובה ביותר את הקשר שלי לתנ"ך"

זכינו ויורם טהרלב הפקיד לפני כמה שנים בארכיון "גנזים – אגודת הסופרים" את ארכיונו האישי. עם פטירתו אתמול של יוצר ברוך כשרון זה, שיצירתו ושיריו מלווים אותנו יותר מחמישים שנה, מ"הבלדה על יואל משה סלומון" ועד "קום והתהלך בארץ" – נעלה לזכרו כתב-יד אחד מארכיונו.

"כשגדלתי והתחלתי לכתוב שירים – רבים מהשירים התבססו על חומרים מהתנ"ך", כתב יורם טהר לב והמשיך, "מבין השירים התנכיים שכתבתי, כמו נוח, מלאך מסולם יעקב, משה משה, קום לך אל נינווה ועוד, אני חושב שהשיר המבטא בצורה הטובה ביותר את הקשר האישי שלי אל הדמויות התנכיות הוא השיר יעלה ויבוא".

יהי זכרו ברוך.

עם הקוקו והסראפן – חיה ברוידא ואורי בנה בתמונה נדירה

תצלום נדיר של חיה ברוידא, אשתו של יוסף חיים ברנר, עם אורי בנם וחברו בנימין פוזננסקי התגלה ב"גנזים – אגודת הסופרים". בתמונה, קיץ 1919, נראים חיה עם אורי בן השש (משמאל) וחברו הטוב בנימין (בֶּבֶּה).

חיה ברוידא עם אורי (משמאל) וחברו בנימין פוזננסקי, גדרה קיץ 1919 (ארכיון "גנזים")

פרופ' נורית גוברין שהראינו לה את התמונה חיפשה ומצאה תמונה אחרת מאותו זמן בחוברת שהוציא הבן אורי ברנר ב-1987 לזכרה של אמו חיה, במלאת עשור לפטירתה. בתמונה האחרת שפורסמה נראים חיה ברוידא יחד עם מאניה פוזננסקי עם שני הילדים. משמע – התצלום הזה, שהתגלה עתה בארכיונו של מנחם פוזננסקי שערך והוציא את כתבי ברנר, לא פורסם עד עתה. עוד יום עם שמחה קטנה ב"גנזים" – שגילויים כאלה מרגשים את עובדינו ומתנדבינו.

ולסיפור שמאחורי התמונה: בנימין פוזננסקי (בבה בפיו של אורי) היה חברו הטוב של אורי. במכתביו מלאי הגעגועים של ברנר, לאחר הגירושים ונסיעתה של חיה לאירופה יחד עם אורי, מזכיר אותו ברנר לעתים תכופות. כמו במכתב הזה מארכיונו של ברנר ב"גנזים", כחצי שנה לפני הירצחו: "ילדי היקר אורי […] בבה חושב גם כן הרבה על אדותיך ומחכה לשובך ליפו. ואני רואה אותך בחלום ובהקיץ…"

יוסף חיים ברנר לאורי ולחיה, 28 לאוקטובר 1920 (גנזים)

"בערבות הנגב" – תוך עשרה ימים

לכבוד יום הולדתו ה-104 של הסופר, המחזאי והממציא יגאל מוסינזון שיחול מחר (25 בדצמבר 1917), נציץ אל ארכיונו הגדול והעשיר שהופקד באחרונה על ידי אלמנתו ומשפחתו ב"גנזים – אגודת הסופרים". מוסינזון כסופר וכמחזאי וגם כממציא פטנטים בלתי נלאה (מניצול גלי הים להפקת חשמל ועד "קקנוע") – זה גם זה משתקף בכתבי היד שלו.

על דף נייר מצהיב תחת הכותרת "חלום חיי – עט נובע", נזכר מוסינזון כיצד הוציא, כלוחם צעיר וקיבוצניק תפרן, את כל כספו לקניית עט נובע, וכיצד באותה התלהבות כתב תוך עשרה ימים את מחזהו המפורסם שעורר סערה רבה "בערבות הנגב".

"בסוף 48' אני מול מוגרבי. רואה עט 'פרקר' בחלון ראווה. כקיבוצניק, זה עתה נגמרה מלחמת-שחרור, 15 לא"י עלה העט. אני מוסר את כל כספי ומקבל עט נובע… חזרתי לקיבוצי – קיבוץ נען. והתחלתי לכתוב. כל פעם שהיו לי בעיות – התייעצתי עם ישראל גלילי שהיה עבורי סמכות אבאית. כעבור 10 ימים גמרתי את 'בערבות הנגב'… לאחר מכן, כאשר קראתי את המחזה בביתה של רובינא והנאספים ממש בכו, אמר לי פינקל: 'כאשר קיבלתי את הפתק שלך, שגמרת את המחזה, חשבתי שהשתגעת. 10 ימים!"

והנה אחת מהמצאותיו של מוסינזון, הזוכה בימים אלה לעדנה – "רכב מוטורי לניקוי מדרכות וכבישים" – "קקנוע" בלשון ימינו לאיסוף צואת כלבים ולכלוך מרחובות תל אביב, שלא הצטיינו בניקיונם גם בימיו.

ילכו לעזאזל כל העסקים שבעולם

לרגל יום הולדתו ה-149 של חיים נחמן ביאליק החל היום (י' טבת תרל"ג), נעלה קטע ממכתב ששלח לשמחה בן ציון אלתר גוטמן שארכיונו נמצא ב"גנזים – אגודת הסופרים". נראה שאת המכתב שלח ביאליק לחברו, אביו של נחום גוטמן, באחד הימים "הלא טובים" שלו. עייפות מענייני הציבור, ורצון לחזור לחיי היצירה והרוח.

"ועתה ילכו לעזאזל כל העסקים שבעולם, ובכלל זה – בית הדפוס שלי. הוא תלוי כריחיים על צווארי ואיני יודע כיצד להפטר ממנו. האביב קורא למנוחה ולהרהורים רחוקים… עיף אני מבטלת הרוח. פעמים חושב אני שעוד מעט ותִטרף עלי דעתי. איני חסר לכאורה כלום, ואין קורת רוח. מה זאת? איני יודע בעצמי את פירוש הדבר. חטאים גדולים וקטנים אוכלים בשרי כרִמה ובלילות איני ישן. עיף אני מאין עבודה ומעצלות מכוערה, ועם זה יש בי הרגשה כאילו אני טָבול בשחת ומלוכלך בכל מיני טומאה. פי!"

מוצרט בגנזים

ברחבי העולם מציינים בימים אלה מלאת 230 שנה למותו של וולפגנג אמדאוס מוצרט (5 בדצמבר 1791). והנה הפתעה: גם לנו בגנזים יש מה לומר בקשר לזה.

בארכיונה של רות דיין שהופקד על ידה ב"גנזים – אגודת הסופרים" בשנה האחרונה לחייה (נפטרה ב-5 בפברואר השנה), נמצאה הזמנה למסיבה עליזה שקיבלה מהצייר יוסי שטרן:

"אנו מקווים שמוצרט נהנה מהשתתפותך העמוקה בגורלו", כתב יוסי שטרן מתחת לציור-קריקטורה של מוצרט הנלהב ליד פסנתר, "אם מתכייף לך לבלות מחר בקצב יותר פרוע מאשר מוצרט, אנו מתכוננים בצריף תמר לצאת במחולות. נחכה בבית בין 19:00 ל-20:00. שלום, יוסי ויצחק".

אם יש מי היודע לאיזו מסיבה התכוון המאייר – נשמח לדעת זאת.

אין זה ממנהגי

לפני כחמש עשרה שנה כאשר נפרדו ב"ידיעות אחרונות" מזיסי סתוי שערך במשך כשלושים שנה את המוסף הספרותי של העיתון, היה ברור לרבים שעם פרישתו לגמלאות תם עידן. היום אפשר להיזכר בגעגועים במוסף הגדול שאת שעריו פתח זיסי סתוי, שנפטר בשבוע שעבר, בפני ותיקים וצעירים. זיסי, כפי שקראו לו, היה ידוע בנועם הליכותיו, אך גם בידע הרב שלו ובקפדנות על כל תו ותו.

עוד לפני עידן המחשב והאינטרנט היה חדרו הקטן בבניין ידיעות אחרונות שברחוב מוזס, בניין שגם הוא לא קיים עוד, מקום עלייה לרגל ליוצרים שהביאו במו ידיהם את כתבי היד שלהם. ניתן היה לראות שם חבורה נכבדה של גדולים וותיקים, לצד צעירים שפסעו פסיעות ראשונות בשדה היצירה. מתוך ארכיונו הגדול שב"גנזים – אגודת הסופרים" נעלה מכתב אחד – המשקף היטב את אישיותו ודרכו כעורך.

וכך ענה זיסי סתוי למי שפנה אליו בבקשה ש"יזמין" מכותב אחר התקפה על יוצר אחר:

"זה ימים אחדים, מאז שיחתנו הטלפון, אני מתלבט בנושא שדיברנו עליו. בסופו של דבר, הגעתי למסקנה שלא אוכל לטלפן ל…. ולבקש ממנו את הרשימה הנדונה.

במשך כל שנות עבודתי במוסף לא "הזמנתי" אף פעם רשימת-התקפה על מישהו. מעולם לא הצעתי למבקר לכתוב "נגד" ספר או יוצר, אלא הנחתי לכותב להביע את דעתו בחופשיות.

גם במקרה הנדון לא אוכל לחרוג ולעשות מעשה, שעל פי הקוד המוסרי שלי נראה לי בלתי אפשרי, ואף בלתי הוגן".

יהי זכרו ברוך.

שלמה שבא וזיסי סתוי (משמאל), 1987 צילום: דינה גונה

באנו חושך לגרש במחנות העקורים באיטליה

תגלית מרגשת ב"גנזים" לכבוד חג חנוכה: המתנדבת אורה זמורה המסדרת את הארכיון של "דבר לילדים" מצאה מעטפה ובה מכתב מיוסף רפופורט, מורה-שליח מארץ ישראל, למערכת העיתון. במכתב צירף לפרסום תמונות ממצגת לחג החנוכה בביצוע ילדים ניצולי שואה ששהו במחנה העקורים בריבולי שבצפון איטליה בשנת 1946-7.

העורך לא פרסם כנראה את התמונות והמעטפה נשכחה בארכיון. והנה יש לנו הכבוד והזכות לפרסם את התמונות המיוחדות האלה. באיחור של 75 שנה אמנם, אך מוטב מאוחר וכו'. והרי התמונות לפניכם: חשמונאי אמיץ מול אנטיוכוס הרשע וילדים במצגת מוארת של הדלקת חנוכיה, ככל הנראה נר רביעי.

מיהם הילדים החמודים האלה ומה עלה בגורלם? מי שיודע, מוזמן לפנות ל"גנזים – אגודת הסופרים". חג שמח.

צפור שחורה שבתה אותי

רק באחרונה זכינו שארכיונו של יותם ראובני הופקד ב"גנזים". עם היוודע דבר מותו היום, נעלה לזכרו אחד מכתבי היד שלו שבארכיונו.

יותם ראובני נודע כפורץ דרך ביצירתו הייחודית. נולד ביאשי שברומניה, ועלה עם אביו ואחיו לישראל ב-1964. כיוצר פורה, סופר, משורר, מתרגם ומו"ל, נתן ביטוי לחיי ההומוסקסואלים בישראל כבר בשנות ה-70. ספרו "בעד ההזיה" עורר תגובות רבות והתקבל בהערכה רבה על ידי קהל הקוראים והמבקרים.

צפור שחורה שבתה אותי

צפור שחורה לטפה אותי

צפור שחורה נשקה אתי

צפור שחורה ישנה אתי

פה על הכר.

צפור שחורה תמית אותי

צפור שחורה תיקח אותי

צפור שחורה תאהב אותי

צפור שחורה לא תשאירני

על הסף

יותם ראובני. צפור שחורה (ארכיון גנזים)