הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים

סטטיסטיקה

  • 36,653 צפיות
Follow הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים on WordPress.com
Follow הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים on WordPress.com

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

הצטרפות ל-204 עוקבים

דוד בן גוריון והעז

מעשה מופלא שהיה בשדה-בוקר: דוד בן גוריון ביקש להשוויץ בפני תיירים אמריקניים ולהראות שהוא יכול להרים לבדו עז, כדי לגוז את צמרה, בעוד שבדרך כלל עושים זאת שני בחורים חסונים. התוצאה: שבר את גבו ונזקק לטיפול בבית חולים.

על כך סיפרה אליעזרה איג-ז'קוב לידידתה ברכה חבס, שארכיונה הגדול ב"גנזים – אגודת הסופרים" מכיל אוצרות לרוב מפעילותה הציבורית הענפה. וכך כתבה במכתב מ-20 ביולי 1954: "ביום חמישי הוא [דוד בן גוריון] נוסע שוב לבית החולים, בקשר לשבר בגב. את יודעת איך קיבל אותו? בגלל שוויץ קטן: כרגיל מרימים שני בחורים חסונים עז על שולחן, כדי לגוז את צמרה. כשבן גוריון עבד בדיר, הוא החליט שהוא מרים לבד עז, ולדברי חברתי – 'התפנצ'ר'. בכל אופן זה דווקא מוצא חן בעיני. חבל שלא הצליח באמת להרים את העז. היו אצלו תיירים אמריקניים ועשו רעש שלם (כדרכם מאז ומתמיד)… מחאו כפיים… בקיצור טראסק אמריקאני למופת".

אליעזרה איג-ז'קוב לברכה חבס. טראסק אמריקאני שלם

כי עודני מאמין בך

היום מלאו 77 שנה למותו של שאול טשרניחובסקי (14/10/1943). הארכיון הגדול והמקיף שלו, הכולל כ-50 מכלים של כתבי-יד, מכתבים ואוספים שונים, הוא ארכיון מספר 1 במכון "גנזים – אגודת הסופרים". אלפי כתבי יד מקוריים של שירים, סיפורים, תרגומים ומכתבים שמורים בו, וכל עיון בהם הוא חגיגה של ממש.

אחד המפורסמים שבשיריו הוא "אני מאמין" הידוע יותר כ"שחקי שחקי על חלומות", שאותו חיבר טשרניחובסקי הצעיר באודסה ב-1892. שיר אוטופי המכיל רעיונות הומניים, סוציאליסטיים, של אחוות אדם וציונות. לא לחינם הוצע כמה פעמים להכיר בו כהמנון של מדינת ישראל לצד "התקווה", בשל ערכיו האוניברסליים. גם בהפגנות המחאה הרבות ברחבי ישראל בחצי השנה האחרונה הוא הושמע כשיר תקווה לעתיד טוב יותר.

והנה קטע מהשיר, בכתב ידו של טשרניחובסקי.

שאול טשרניחובסקי. אני מאמין

ז'בוטינסקי נגד "הצמחוניות"

לקראת יום הולדתו ה-140 של זאב ז'בוטינסקי שיצוין השבוע (17/10/1880), נעלה מארכיון "גנזים – אגודת הסופרים" מכתב ששלח לידידו העורך שמואל פרלמן. מכתב שמאחוריו פרשה מרתקת: מערכת היחסים בין ז'בוטינסקי ובין חיים נחמן ביאליק, שהחלה כידידות והערצה והסתיימה בריב.

ז'בוטינסקי העריץ את ביאליק כמשורר. תירגם לרוסית ב-1905 את "בעיר ההריגה" שנכתב על פרעות קישינוב וכינה את ביאליק "אחי הבכור ברוח, רב כישוף". בהמשך, בשנות העשרים של המאה הקודמת, נוצר קרע ביניהם על רקע תמיכתו של ביאליק במדיניות ההבלגה של המנהיגות הציונית מול הבריטים – שז'בוטינסקי התנגד לה בחריפות. ב-1926 קבע ביאליק, "בא הקץ לידידותנו… ליבי מר מאוד על הפירוד". את המכתב הזה, עוד פנינה מאוצרות "גנזים", אפשר ככל הנראה להבין על רקע התנגדותו של ז'בוטינסקי לקו המדיני החלש ו"הצמחוני" לדעתו. והניסוח הוא בלשון, איך לומר בעדינות, בוטה ונחרצת.

וזה לשון המכתב, מה-5 לינואר 1923: "אני כותב כעת מאמר ע"ד [על דבר] ביאליק בעברית, אבל הריהו מאמר ב'מגמה', ודווקא מגמה מיליטריסטית ונגד הצמחוניות ונגד בעלי-עשך אחד (אינני יודע אם כותבים 'עשך' ב'א' או ב'ע'… אולם כוונתי להזכיר אותך את הפקודה הרוסית שנתפרסמה בימי נעורי – 'לא לקבל לשירות צבאי יהודים בעלי ביצה אחת'" [תרגום מרוסית: בוריס ינטין].

זאב ז'בוטינסקי לשמואל פרלמן. מגמה מיליטריסטית("גנזים")

תפארת אדם

בשקט, בשקט, ציינו חובבי הספרות העברית השנה מלאת 140 שנה להולדתו של אמן הסיפור הקצר והקצרצר וחתן פרס ישראל גרשון שופמן, שכמעט ונשכח מלב. וחבל. שופמן, שנולד באורשה שברוסיה ב-28 בפברואר 1880, הפליא לכתוב בתמציתיות ובדיוק שרבים מהסופרים הצעירים היום מנסים להגיע אליהם.

מארכיונו שבמכון "גנזים – אגודת הסופרים" נעלה כתב יד של סיפורון, מעט מלים – אך עולם ומלואו. שני גברים שאשה אחת ביניהם. כפי שמציינת נורית גוברין (מחברת "מאופק אל אופק: ג. שופמן, חייו ויצירתו", 1982), המוטיב הזה של "משולש" רומנטי עובר לאורך כל יצירתו של שופמן. והנהו הסיפור "תפארת אדם":

"את אהובתו פיסל האמן וקרא שם לאנדרטה:  תפארת אדם. בוקר אחד הופיע באטליה ידידו ובן אומנותו, אשר ממנו עברה האישה אליו, הנגזל. ללא צל של קנאה, ללא אבק רוגז, הסתכל האיש ביעף […] אל חברו והעמידו על פגם הטעון תיקון.

– תפארת אדם אתה ורק אתה, נפעם הלה, וניתץ את האנדרטה לעיניו".

גרשון שופמן. תפארת אדם (ארכיון גנזים)

 

השיר על האשמה

לקראת יום הכיפורים, יום הולדתו ה-116 של אבות ישורון – נוציא מארכיונו שבמכון "גנזים – אגודת הסופרים", את ה"השיר על האשמה" שלו. זהו אחד מתוך מחזור השירים "השבר הסורי אפריקני" שכתב במהלך מלחמת יום כיפור.

זכינו ואת ארכיונו הגדול והחשוב ב"גנזים" סידרה ומיינה במו ידיה בתו, הלית ישורון. במהלך סידור זה אף מצאה וליקטה שירים וקטעי שירים שלא פורסמו עד כה, והם יצאו בקרוב בשם "חרסים", בהוצאת סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד. "כיצד נעשה אדם אבות ישורון? התשובה היא מן השבירות. שברתי את אבי ואת אמי, שברתי להם את הבית", כך אמר אבות ישורון. שיר כואב ליום של חשבון נפש.

בָּרְכִי אִמִּי כִּרְכִי יָדֵךְ עַל רֹאשִׁי בְּלֵיל

יוֹם זֶה. הָיִיתִי מֶה הָיִיתִי עוֹשֶׂה

לְיוֹם כִּפּוּר. עֲיָרוֹת מִתְרַסְּקוֹת וְאַתְּ בִּפְנִים וּלְמֶרְכַּז

הָאָרֶץ הַנְּשָׁמָה שֶׁלָּךְ וְהַגּוּף הִתְגַּעְגַּעַתְּ וְלֹא הִגַּעַתְּ.

אָבִיךְ בָּא בַּחֲלוֹם לָךְ.

פָּתַח אֶת אֲרוֹן הַזְּכוּכִית. שָׁבַר לָךְ כּוֹס. נִפְטַר לָךְ יֶלֶד

וְשָׁאַלְתְּ לָמָּה. אָבִיךְ לֹא עָנָה וְיָצָא וְחָשַׁבְתְּ לְכַפֵּר

וְשָׁכַבְתְּ עַל הָרִצְפָּה וְשָׁכַבְתְּ עַל הַיֶּלֶד וָמֵתָה מִגַּעְגּוּעִים.    

רוגז, רוגז, צא לך!

היום מציינים את יום הולדתה ה-120 של הסופרת ומשוררת הילדים האהובה מרים ילן שטקליס, שנולדה ב-21 בספטמבר 1900 ברוסיה ועלתה לארץ ישראל בגיל 20. יצירותיה שהחלו מתפרסמות ב"דבר לילדים" אהובות ומבוצעות עד היום. רשימה חלקית: "דני גיבור" (פרח נתתי לנורית), "עייפה בובה זהבה" ו"הסבון בכה מאוד" – האקטואלי במיוחד בימי קורונה אלו.

לזכרה נעלה שיר מקסים בכתב ידה מארכיון "גנזים -אגודת הסופרים", שבו שמורים כתבי יד ומכתבים רבים שלה, ובהם מכתבים לידידתה הטובה פניה ברגשטיין שזה עתה ציינו 70 שנה למותה. לאחר המכתבים האלה צירפה את כתב היד הראשון של השיר "פיוס". השיר הופיע מאוחר יותר כ"הציפור על הצלחת" – ילד יושב מול צלחת הדייסה המקושטת בציור של ציפור. היא שתיקח את דמעות העלבון ממנו אל השמיים, "ומשם טיפה תיפול / על הפרח הסגול / ויפרח".

"רוגז, רוגז, צא לך! / אין אני רוצה בך! / גם הכעס העקשן / יעלה עם העשן, / במהרה עליו ידהר / אל הסהר במדבר, על ההר… / תישאר דמעה בלבד, / בדד".

מרים ילן שטקליס. פיוס

מרים ילן שטקליס. הציפור על הצלחת, איורים: צילה בנדר

דליה רביקוביץ: שהשנה החדשה תפתח לי שער

"אני רוצה שהשנה החדשה תפתח לי שער, שתהיה שונה מן השונים הקודמות כיתרון האור מן החושך. לא כל הימים שווים במעלה ואפילו השעות אינן שוות ביניהן, יום מחר עתיד להיות שקול כנגד שנה שלמה ואולי מחר יהיה ניתן להרגיש את כל מלוא השנה כפי שלא ידענו במשך שאר הימים. אינני יודעת במה נכנסים לקראת שנה חדשה, אם מותר להיכנס אליה בידיים ריקות, אינני יודעת אם היא תביא עלי ברכה או שאני חייבת הייתי להביא לה מעשים".

כך כתבה דליה רביקוביץ בערב ראש השנה 15 לספטמבר 1955, השבוע לפני 65 שנה, ליוסף בר יוסף שעתיד להיות בעלה לזמן קצר. כל אגרותיה מאותה תקופה הופקדו בשנה שעברה ב"גנזים – אגודת הסופרים", ויצאו לאור לאחר מכן ("שלך דליה", לוקוס). "אינני יודעת את גודל ושעור הברכה שאני רשאית לברך את עצמי ואת האחרים, כי איש איש ושעור ברכתו כשעור קומתו… אני יודעת לשער את מידותיי ואת גדולותיי, אבל איני יודעת שעור לך, לכן אני רוצה בשבילך ברכה לאין שעור".

שנה טובה!

דליה רביקוביץ' ליוסף בר יוסף. שתהיה שונה מן השנים הקודמות (ארכיון גנזים)

ארכיונו של אהרן אלמוג – ל"גנזים"

ארכיונו של המשורר, הסופר והמחזאי אהרן אלמוג הופקד השבוע ב"גנזים – אגודת הסופרים" על ידי אשתו הסופרת ומבקרת הספרות רות אלמוג. הארכיון כולל אוצר של כתבי יד ומכתבים, והוא יעורר בוודאי עניין רב בקרב חוקרים ואוהבי שירתו וספריו.

אלמוג, יליד תל אביב ובן למשפחה שעלתה מתימן לארץ ישראל במאה התשע עשרה, החל לפרסם את שיריו לאחר מלחמת העצמאות. ב-1956 יצא לאור ספר שיריו הראשון "אביב עצבת ביהודה" (עם ציורים של משה ברנשטיין, מרחביה), ומאז פרסם ספרים רבים בשירה ובסיפורת.

מתוך האוצר העשיר הזה – ועם התקרב השנה החדשה: גלויית שנה טובה מתל-אביב, 1926, ובה תמונתם של הוריו בן ציון מבורת ומרים כהן.

למורים באהבה

אין יום מתאים יותר מהיום שבו נפתחת שנת הלימודים החדשה, להזכיר בו את חלקם של הסופרים-המורים בהוראה. והרשימה ארוכה: החל בחיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי ויעקב פיכמן שלימדו בסמינר לגננות של יחיאל ופנינה היילפרין בוורשה ב-1910, עבור ליוסף חיים ברנר שלימד בגימנסיה הרצליה, יהודה בורלא שהיה מורה בבית ספר עברי בדמשק ולאחר מכן בזכרון יעקב, פניה ברגשטיין, טוביה ריבנר, יהודה עמיחי, רפאל ספורטה, ראובן סיוון ועוד ועוד.

וכמובן, זלדה שהייתה המורה של עמוס עוז, שהפליא לתאר אותה ב"סיפור על אהבה וחושך": "מורה-זלדה דיברה כה בשקט, עד שאם רצינו לשמוע לא די היה שנשתתק אלא היה הכרח לרכון לפנים אל שולחנותינו. היינו יושבים אפוא רכונים לפנים בלי הרף, מן הבוקר עד הצהריים, כי חששנו לאבד מילה: כל מה שדיברה מורה-זלדה היה מושך לב וקצת לא צפוי. כאילו למדנו אצלה שפה חדשה, לא רחוקה מאוד מן העברית ואף-על-פי-כן שונה וצובטת-לב".

רבים מהסופרים זכו לקבל מכתבים מתלמידים שקראו את ספריהם. כמעט בכל תיק ארכיון ב"גנזים – אגודת הסופרים" של סופר שכתב גם לילדים נמצאת מעטפה גדושה של מכתבי ילדים כאלו. באיחולי שנת לימודים טובה – הנה מכתב מרנין לב ששלחה רחל, תלמידה בכיתה ג' בכפר סאלד, ב-1963, לאברהם שלונסקי:

התלמידה רחל לאברהם שלונסקי. הסיפור מצא חן מאוד בעינינו

ההדסטארט של הרב קוק

מחר ימלאו 85 שנה לפטירתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל. לציון יום זה (ג' אלול תרצ"ה, 1 לספטמבר 1935) ולזכרו של הרב קוק, מאבות הציונות הדתית, נביא מכתב אחד מארכיונו המרתק השמור ב"גנזים – אגודת הסופרים".

את הארכיון מסר למכון "גנזים" הרב יוחנן פריד, מנהל בית הרב קוק בירושלים, שציין שהוא ממלא בכך את רצונו של הרב שהמכתבים הקשורים לעולם החילוני יועברו לארכיון של אגודת הסופרים. מעיון במכתבים אלו, ובהם התכתבות עם אגודת הסופרים ושאלות בענייני עברית שהפנה אליו אליעזר בן יהודה, עולה דמותו הרב-גונית של איש ההלכה והמנהיג הדתי המיוחד הזה.

מאחד המכתבים עולה הסיפור הזה: יהודים שעלו ארצה ב-1933 לאחר שהצליחו להציל רכושם מרוסיה הסובייטית, ואף תכננו להקים ביפו בית חרושת לקרח – נותרו בחוסר כל לאחר שכל רכושם נשדד מהם. הוציא הרב קוק אגרת, מעין הדסטארט של היום, ששלח אותה לנכבדים רבים בבקשה שיפתחו את ליבם ואת ארנקיהם למענם. צערם, כך כתב הרב קוק "מעוררים את לבבי לבקש מכבודו שיכנס בדבר מצוה רבה של הצלת משפחות יקרות מישראל ממצבם האיום ולתת להן אפשרות של חיי כבוד, ע"י השתדלות של אוסף אקציות קטנות שיעלו יחד לסכום שלוש מאות לא"י שיקימו על ידי זה את בית החרושת".

הרב קוק. "דוקא בהימלטו לארצו הקדושה מצאה אותו התלאה הנוראה הזה"