הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים

סטטיסטיקה

  • 43,115 צפיות
Follow הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים on WordPress.com
Follow הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים on WordPress.com

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

הצטרפות ל-151 עוקבים

מסביב יש כל כך הרבה אפרורית. יש סתיו ויש מלחמה

היום מלאו מאה שנה להולדתה של יהודית הנדל (25/10/1921), כלת פרס ישראל, סופרת פורצת דרך שכתיבתה הייחודית עוררה עניין רב מתחילת דרכה. לכבוד יום הולדתה, נעלה מארכיונה שב"גנזים" דף ממכתב ששלחה לסופר ולעורך מנחם פוזננסקי. סופרת צעירה, בת עשרים, לאחת הדמויות הבולטות ב"מילייה" הספרותי של שנות הארבעים. בכמה שורות שרטטה אווירה של תקופה קודרת – היישוב בארץ ישראל על רקע המלחמה באירופה וידיעות נוראות שמגיעות על השואה. מכתב מ-22 לאוקטובר 1941, השבוע לפני שמונים שנה.

"זה ימים אחדים שאני מתכוננת לכתוב לך, אבל מסביב יש כל-כך הרבה אפרורית, יש סתיו ויש מלחמה ומכבידות הידיעות המגיעות משם, וקשה, קשה להשתחרר. כשהלב לא היה פנוי, פנוי לחלוטין, לא יכולתי לכתוב לך. הרי תסלח לי על כך. מכתבך היה לי חג, היה חג גדול ועמוק מאוד. לענות עליו מתוך תחושת חולין, אפורה וכבדה, לא יכולתי".

יהודית הנדל למנחם פוזננסקי. קשה להשתחרר

ילדי המפתח וימימה אבידר טשרנוביץ

"דומני שלראשונה נגעתי בבעיה הכאובה של ילדי המפתח", כך כתבה סופרת הילדים והמחנכת ימימה אבידר טשרנוביץ, שהיום מלאו 112 שנה להולדתה (8 באוקטובר 1909). לפחות להורים בוודאי אין צורך להציגה: דורות של ילדים ובני נוער גדלו על ספריה של כלת פרס ישראל לספרות ילדים – מ"סיפורים לרמה", "מוקי השובב" ועד "שמונה בעקבות האחד".

לזכרה וציון יום הולדתה נעלה מארכיונה שב"גנזים", מכתב ששלחה לבינה ולאוריאל אופק – ובו ציינה כי ספרה החדש ("הלו סבתא", הוצאת כתר 1983, צייר יפתח אלון) עוסק בבעיה המוכרת להורים עד היום:

"בינה ואוריאל היקרים. בזמן האחרון אני מבלבלת לכם את המוח, אך זה כל כך נעים לשוחח אתכם – אפילו באגרת קטנה. כתירוץ מצורף למכתב זה הספרון ש'הריונו' נמשך ונמשך: 'הלו סבתא זו אני מדברת'. יפתח אלון עשה עבודה יפה ודומני שלראשונה נגעתי בבעיה הכאובה של 'ילדי מפתח', כלומר: הילדים שמגיעים הביתה ואמא עדיין בעבודה".

ימימה אבידר טשרנוביץ למינה ואוריאל אופק. דומני שזה ספרי ה-40

ימימה אבידר טשרנוביץ בחדר עבודתה, תחילת שנות החמישים (באדיבות המשפחה)

כעת אני שוכב בסוכה

עלעול ביומנים של "הילדים של פעם" מעלה "תמונות של פעם", כמו תיאור בניית הסוכה המאולתרת ביומנו של אוריאל אופק שב"גנזים". לא הייתה אז "סוכה לנצח" של ימינו. בטח לא בשנות השלושים של המאה שעברה בשכונת בורוכוב בגבעתים שבה גדל אופק (יליד 30 ביוני 1926). סכך סחבו מחצר של שכן, כמה קישוטים, מרבד ישן על האדמה – והרי לכם סוכה לתפארת. ומה קוראים בסוכה? כמובן – "דבר לילדים", שלימים היה אוריאל אופק העורך שלו. נעלה קטע מיומנו, לזכרו של סופר הילדים וחוקר ספרות הילדים, המשורר, המתרגם והפזמונאי.

"היום חג הסוכות. אתמול בנינו אני ואחותי סוכה ב"ח" אשר בין חדרנו ובין חדר סבתא. היינו צריכים להוסיף רק עוד קיר. אני ואחותי חיברנו שני מכסות, ותלינו אותם, אח"כ חיברנו לגג ירק ש'סחבנו' מלובמו [שם של שכן כנראה]. ועכשיו – שמנו מרבד על הארץ, הבאנו שולחן. קישטנו את הסוכה, ו'סליק מסכת סוכה'. כעת אני שוכב בסוכה ומעלעל ב'דבר לילדים' שהשגתי אצל אהרונצ'יק וינשטיין. אביו עובד ב'דבר' וכל שבוע אני משיג אצלהם את 'דבר לילדים'".

חג שמח.

דף מיומנו של אוריאל אופק. סליק מסכת סוכה ("גנזים")

אורי יקר, מכתביך הם לי כרפואה טובה

אתמול ציינו את יום הולדתו ה-140 של יוסף חיים ברנר (11 בספטמבר 1881). לא רק מחלוצי הספרות העברית המודרנית היה, אלא גם "פייטר" במלוא מובן המילה. הוגה, פובליציסט חסר פניות וחסר מורא, מבקר ספרות ועורך שנהיה לדמות אגדית ולאומית בעקבות הירצחו בפרעות תרפ"א.

ארכיונו שב"גנזים" מכיל עדויות נדירות על אישיותו המורכבת, המיוסרת והרגשנית – על מה שמתחת לחזות החיצונית הנזירית והקשה. מרגשים הם המכתבים שכתב לאורי בנו, שאמו חיה ברוידא לקחה עמה לאירופה לאחר הגירושים מברנר. האדם הסגפן והקודר מתגלה בהם כאב דואג ואוהב, המתגעגע אל בנו יחידו ומצפה לרגע שבו יחזור עם אמו לארץ ישראל ויפגוש בו שוב. רגע זה לא הגיע. כאשר חזרו חיה ברוידא ואורי לארץ ישראל, כבר לא היה ברנר בין החיים.

וכך כתב ברנר לאורי באחד ממכתביו: " אורי יקר, מכתביך הם לי כרפואה טובה. אני גר בקמפ, הנקרא גדוד עבודה. אני אהיה פה עד סוף הקיץ. וכאשר תשוב עם אמא, אבוא לראותך. השנה לא קר ואין הרבה גשמים. האהל שלי הוא טוב. רק שקשה לשלוח מפה מכתבים הרבה, כי הגדוד הוא בשדה. היה, בני, בריא וטוב וגיבור כמו שהיית עד כה. אני שלך לתמיד, יוסף חיים."

יש מלים כציפורים נדירות

"המשוררת הצברית הראשונה" – כך כינו את אסתר ראב שנולדה ב-1894 בפתח תקווה ללאה ויהודה ראב, ממייסדי אם המושבות. משוררת וסופרת, שנופי ארץ ישראל ואדמתה שעליה גדלה, היו שורש יצירתה ועולמה. אתמול מלאו 40 שנה לפטירתה, ולזכרה נעלה אחד משיריה היפים מארכיונה הגדול שב"גנזים". הארכיון הופקד אצלנו על ידי אחיינה הסופר והמשורר אהוד בן עזר.

אסתר ראב

יֵשׁ מִלִּים כְּצִפֳּרִים נְדִירוֹת

עָפוֹת אֵלַי;

בָּאוֹת מֵאֵי-שָׁם

מֵעֵבֶר לַהַכָּרָה –

שֹׁבֶל אוֹר בְּעִקְּבוֹתָן;

יֵשׁ זוֹהֲרוֹת וּמְעַמְעֲמוֹת

כְּגֶחָלִים לוֹחֲשׁוֹת;

יֵשׁ מְצַלְצְלוֹת כְּפַעֲמוֹן עָמוּם –

וְיֵשׁ שְׁחוֹרוֹת וַעֲמֻקּוֹת כְּקֶבֶר.

לֹא אֵדַע מִנַּיִן בָּאוּ.

מְרַשְׁרְשׁוֹת הֵן כַּצִּפֳּרִים

מוּזָרוֹת חַדְפַּעֲמִיּוֹת –

כְּמַגָּע לֹא מִזֶּה

עִם אֶחָד פֶּלִאי…

(באדיבות פרויקט בן-יהודה)

למורים-הסופרים באהבה

עם תחילת שנת הלימודים, חשוב להזכיר כי רבים מהסופרים, הסופרות, המשוררים והמשוררות שלנו היו מורים ואנשי חינוך. החל מחיים נחמן ביאליק (לימד בסמינר לגננות של יחיאל הלפרין באודסה), יוסף חיים ברנר (בגימנסיה הרצליה), יהודה בורלא, זלדה ("המורה זלדה" של עמוס עוז), יהודה עמיחי, אריה סיון ורבים אחרים.

באיחולי הצלחה לשנת הלימודים החדשה נעלה בחיוך מארכיונו ב"גנזים" של מורה נוסף, אהרן אלמוג, זיכרון מימי בית הספר שלו – "אלגיה למורה מנדטורי":

"היום אני אכן תוהה לאן נעלמו אותם מורים מימי המנדט שהתמצאו כמעט בכל תחום אפשרי. הם היו לנו אורים ותומים, מגלי נסתרות ובעיקר בעלי שאר-רוח. המנהל, דרך משל, על כל צרה שלא תבוא, כשסטר לאחד – קינח בשכנו. והיה המורה לחשבון שבשעת בחינה קרא עיתון. יושבי השורה הראשונה יכלו להבחין באישון עיניו המפרפר מבעד לנקב זעיר, מנסה לצוד מעתיקים. היו גם מורים עצבניים וקצרי רוח כמו המורה לזמרה, שהיה מלמד שירים באמצעות מנגינת חליל שעל הרוב הרדימה את מרבית התלמידים… פעם אירע מעשה והוא חבט בחלילו על ראש תלמיד שנחר בשנתו באמצע השיעור והחליל התנפץ לרסיסים. מאז אותו יום נאלץ המורה לטלטל עמו לבית ספרנו אקורדיון, ואנו נפטרנו סופית מעונשו של החליל. ופעם בעטוף עליו רוחו, אמר שצריך היה לבקש פיצויים מהורי התלמיד שראשו ראש אבן".

על סיפון האוניה עם טשרניחובסקי

לכבוד יום הולדתו ה-146 של שאול טשרניחובסקי החל היום (20 באוגוסט 1875), נעלה מאוצרות "גנזים" מכתב מרתק. מהימים שבהם טבעי היה שאחד ממנהיגיה הבולטים של הציונות הדתית שוחח בנחת עם המשורר החילוני המובהק של התקופה, ואף התלהב משירתו.

בזיכרונותיו מתאר הרב צבי יהודה קוק, בנו של אברהם יצחק הכהן קוק, פגישה מיוחדת שהייתה לו באנייה שהפליגה מטרייסט לתל אביב. ברשימתו "מזכרונות פגישתי עם שאול טשרניחובסקי", הוא נזכר כי טשרניחובסקי סיפר לו כי להקת בנים ובנות שהפליגו יחד עמם ערכו לו הפתעה ושרו לכבודו על הסיפון את שירו 'ויהי בישורון מלך'.

"לשאלתי מה תוכן השיר הזה, נענה בהתלהבות כשהוא עומד ומדקלם לפני את כל השיר הזה בשלמותו. אחרי גמרו דקלומו זה פנה אלי ואמר לי: אני מוכרח להגיד לך שזה היה לי הפתעה רבה, כי במשך זמן דקלומי לפניך את שירי זה העיפותי עיניים וראיתי איך אתה באמת מקשיב ומתעניין בזה, והופתעתי מאוד בזה שאתם אנשי-קודש יש להם התעניינות 'בשירת החול שלנו'. אז אמרתי לו: הנני שומע מדבריך טעות גדולה וחמורה מאוד. אתה תמה על כך שאנשי-קודש מתעניינים בשירת החול. כאילו הקודש והחול הם שני עניינים שהם מנוגדים שוללים וסותרים זה את זה. וזה לא ככה. אנחנו אמנם מבדילים בין קודש לחול, אבל זאת לא אומרת שאין מגע ויחס בין שני הצדדים האלה של המציאות והחיים. אפילו בבית המקדש היו לשכות כאלה שחציין קודש וחציין חול, בקודש ופתוחות לחול".

מזכרונות צבי יהודה הכהן קוק. הקודש והחול לא מנוגדים

ומי יבוא לעזרת מי שכספו נשדד ממנו? הרב קוק

היום מלאו 86 לפטירתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי האשכנזי הראשון לישראל, אחד מאבות הציונות הדתית. הרב קוק, שנפטר בג' באלול תרצ"ה, היה בקשר עם רבים מהסופרים ומאנשי התרבות בארץ ישראל, וכך הגיע הארכיון שלו למכון "גנזים".

לציון יום פטירתו של הרב קוק שפעל לקירוב לבבות בין חלקי העם, דתיים וחילוניים, נעלה "פנינה" מארכיונו שב"גנזים". פנייה נרגשת לבוא לעזרת אדם שכל רכושו נשדד. האיש תכנן להקים בית חרושת לקרח ביפו – ונותר בלא כלום. ממש "הד סטרט" מהדורת 1933.

וכך כתב הרב קוק: "הצער הנורא של מר דוד כהן ומשפחתו והמשפחות התלויות בו מצד אחד, צערו הגדול של הרב היקר מר מזרחי מטיפליס, שגנבו ממנו את כל רכושו אשר הציל מרוסיא הסובייטית ונשאר בלא אמצעי קיום, ואומלל נורא, תחת אשר כבר גמרו ביניהם את התכנית להקמת ביהח"ר לתעשיית הקרח ביפו, מעוררים את לבבי לבקש מכבודו שיכנס בדבר מצוה רבה זו של הצלת משפחות יקרות מישראל ממצבן האיום ולתת להן אפשרות של חיי כבוד ע"י השתדלות של אוסף 'אקציות' קטנות שיעלו יחד לסכום שלוש מאות לא"י שיקימו על ידי זה את ביהח"ר".

הרב קוק. לבוא לעזרת האיש האומלל הזה

עגנון מבקש: אנא הזדרז ושלח קצת כסף

היום מציינים 134 שנה להולדתו של ש"י עגנון – 8 באוגוסט 1887. לציון האירוע נעלה מארכיון "גנזים" מכתב שלו ליוסף אהרונוביץ. מכתב שהכול בו: אדיבותו ונימוסו, יחד עם בטחונו העצמי הכרת ערכו וענייני כספים שהדאיגו אותו. כאלו הם המכתבים ב"גנזים": כל אחד, מועט המכיל את המרובה.

עגנון, שעדיין חתם את המכתב כ- "טשאטשקיס" (החל לקרוא לעצמו עגנון בעקבות פרסום סיפורו "עגונות" ב-1908), שלח סיפור ליוסף אהרונוביץ, עורכו הראשון של "הפועל הצעיר" שנוסד ב-1908. כג'נטלמן מושלם הוא מבקש שהעורך יפרסם את הסיפור לא רק אם ימצא חן בעיניו, אלא גם אם ימצא חן בעיני דבורה רעייתו. ומבקש גם שישלמו לו יותר משכר הסופרים הרגיל, כי כלתה הפרוטה מכיסו.

" לאהרונוביץ מחמדי, ראה הנני נותן לפניך היום את הסיפור הקטן הזה. דומני שעלה לי יפה ואולי ימצא גם גם בעיניך ובעיני דבורה רעיתך, שכן מצא חן גם בעיני ברנר ועל פי הצעתו אני שולחהו לך… אפשר שתסכימו להוסיף על שכרי, היינו יותר מששים פרנק הגיליון… אבקשך כי תזדרז ותשלח קצת כסף… ושלום לך וברכה נאמנה לדבורה העדינה, ממני אוהבכם ומוקירכם, ש"י טשאטשקיס"

ובנ.ב. של המכתב הוסיף: "הגד למר ברדלר ואמור לו: כלתה פרוטה מן הכיס אצל טשאטשקיס ולך נא אצל קרוגליאקוב ויקח ממנו כמה שהוא חייב לי וישלח תיכף ומיד. הנ"ל".

נורית גוברין מוסיפה ומחכימה אותנו ומציינת בתגובה: "את שם-העט עגנון, נתן לו ש. בן ציון, ולא עגנון עצמו, כפי שפורס בספרי: 'העומר – תנופתו של כתב עת ואחריתו'.  דבורה בארון הייתה אז העורכת של מדור הספרות ב'הפועל הצעיר' , על אף שכמנהג הימים ההם, לא צוין שמה – כפי שפורט בספרי עליה: 'דבורה בארון – המחצית הראשונה'. מכיוון שדבורה בארון עלתה לארץ בסוף 1910, אפשר לתארך את המכתב לשנת תרע"א-תרע"ב (1911 – 1912) ומכיוון שהמדובר ב"סיפור קטן" ייתכן שהכוונה היא לסיפורו "אחות" או "תשרי".

ש"י עגנון ליוסף אהרונוביץ. כלתה פרוטה מן הכיס

שוכב על שפת הים

מחר נציין את יום הולדתו ה-92 של אריה סיון, מהמשוררים המובילים של "דור המדינה", חתן פרס ישראל לשירה. אריה סיון, שנולד בתל אביב ב-4 לאוגוסט 1929 ונפטר לפני שש שנים, נמנה עם החבורה הספרותית "לקראת" עם משה דור, נתן זך ואחרים. עסק בהוראה ושימש כמורה לספרות, לשון ותנ"ך בבית ספר תיכון בכפר סבא. הדבר ניכר בארכיונו הגדול שב"גנזים", שבו נמצאות טיוטות שרשם לעצמו על דפים ומחברות בחדר המורים.

נעלה לזכרו את אחת הטיוטות האלה, שיר על אהבה וקיץ.

"אהובתי אי שם:

אהובתי נסעה אי שם / למדינות הים / ודקל… גבה-קומה / נושא לי פריסות שלומה / ברוח החמה. // אני שוכב על שפת הים / טמון עד צווארי בחול החם / אל השמים והים גלוי לו רק ראשי / ששערו גדל ארוך כאורח הנשים…"