הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים

סטטיסטיקה

  • 33,165 צפיות
Follow הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים on WordPress.com
Follow הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים on WordPress.com

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

הצטרפו אל 197 שכבר עוקבים אחריו

היו ימי ערב פסח והיו פני-חמה מסבירים

ולכבוד החג הקרב ובא בנוסח ימי הקורונה והסדר שייחגג בהסגר, עוד אחד מאוצרות "גנזים – אגודת הסופרים": כתב היד של "פסח מדוכאים" מאת שאול טשרניחובסקי, על ההכנות לפסח בצל פוגרום המתקרב ובא גם הוא.

"לכאורה הימים כתיקונם / היו ימי ערב פסח, והיו פני חמה מסבירות / לכל ברואיה; וגשמים מטפטפים תכופים וצפופים, / פותחים מתוך חיוך חמה וגומרים מתוך חיוך שמש. / אי מזה נדחפו באו ריחות מריחות משונים, / ריחות עדינים-עדינים מערב לערב גברו, / קשה לעמוד עליהם, רכים ונוסכים חלומות".

ובהמשך – תיאור הפוגרום, ולסיום הסבא המנחם את נכדיו: "פסח לדורות ואנו אומה לדורות, אל ייאוש"

פסח מדוכאים טשרניחובסקי

שאול טשרניחוסקי. פסח מדוכאים

 

בעקבות השפם הנעלם

נעים להיזכר בימים שבהם הציבור התעניין לא בגורלו של השפם של עמיר פרץ אלא במה שקרה לשפמו של חיים נחמן ביאליק. בשולי מכתב ששלח י.ד. ברקוביץ' לדניאל פרסקי ב- 8 לאפריל 1924, הנמצא בארכיון "גנזים – אגודת הסופרים" הוא נזכר בעיקר: "עיקר שכחתי: ביאליק גילח את שפמו!!! טלפן את הבשורה למערכת 'הדואר' ויכתבו על המאורע מאמר ראשי".

berkowicz

מכתבו של י.ד. ברקוביץ' לדניאל פרסקי. עיקר שכח.

הרוח העתיק של העברים הלוחמים

בימים שבהם מפגינים צוותי הרפואה במעשיהם את רוח "המדינה לפני הכל", נעים לחזור יותר ממאה שנה לאחור. במכתב מלא פאתוס ששלח הסופר צבי שץ (חברו של יוסף חיים ברנר שנרצח עמו ב-2.5.1921) אל יוסף טרומפלדור, הוא מכריז על כוונתו לעלות לגליל למען המולדת.

את המכתב, מ-28.10.1909,  תירגם מרוסית מנחם פוזננסקי, והוא שמור בארכיון "גנזים – אגודת הסופרים".

"מה אעשה שם [ בגליל]  לא חשוב כלל. אחרוש, אעבוד בכרמים, אהיה נוטר או שומר, ואולי גם אעסוק בעבודה אינטליגנטית, אבל אעשה כל שביכולתי לבלי אפול למשא על ארץ ישראל. […] מבלי שארגיש בזה אספוג אל קרבי את הרוח העתיק של העברים הלוחמים ההולך וכבה. בבואי אלבה את אותה האש, אותו הניצוץ המהבהב וכבה מתחת לערמת האשפה".

צבי שץ לטרומפלדור

צבי שץ אל יוסף טרומפלדור. הניצוץ המהבהב

 

שיר הלל לבנות תימן

מגדולי הסופרים העברים היה יהודה בורלא, בן למשפחה ספרדית מיוחסת בירושלים, שספריו ובהם "עלילות עקביא" ו"אשתו השנואה" קנו את לב הקוראים. "בורלא היא שליח ציבור ראשון של הספרדים וחשף את היופי שבבני עדתו", כתב עליו יעקב פיכמן.

בארכיונו הגדול שב"גנזים – אגודת הסופרים" מצאתי רשימה שכתב ובה הילל את כשרונן של בנות תימן, ובמיוחד אחת מהן שלה הקדיש את דבריו: הזמרת ברכה צפירה שמחר, ה-1 באפריל, ימלאו 30 שנה לפטירתה (1.4.1990).

וכך כתב בורלא: "בנות תימן – זה מכבר נודעה בארץ חבורה קטנה מבנות תימן, המחוננות בכשרונות אמנותיים שונים, בעיקר בזמרה, שהופיעו אשה אשה בשעתה בשדה פעולה מיוחד לה […] הראשונה שהופיעה על הבמה הייתה ברכה צפירה. הוא הייתה הפותחת בסוג (ז'אנר) מיוחד שלה: זמרה עברית מזרחית, בעיקר תימנית […] היא משחקת את השיר. אנו נהנים בשירתה לא רק לשמע אוזן אלא גם למראה עיניים"

בנות-תימן-על-ברכה-צפירה

יהודה בורלא. על ברכה צפירה

 

האם לשתות בימי המגיפה את הסודה בעסיס דובדבנים או במיץ לימון?

"יודעת את לכתוב, אחותי" – כך כתב יוסף חיים ברנר ב-1906 לסופרת הצעירה דבורה בארון, שעדיין לא מלאו לה 19. כרבים אחרים, התפעל מסיפוריה שאותם החלה לפרסם בהיותה בת חמש עשרה. דבורה בארון התפרסמה לא רק בזכות סיפוריה המיוחדים והיפים, אלא גם משום שהסתגרה בביתה רוב חייה, גם בלי מורא מגיפה כל שהיא, ואפילו לא כדי להשתתף בהלוויית בעלה יוסף אהרונוביץ'.

בארכיון "גנזים – אגודת הסופרים" מצאתי את כתב היד של סיפורה "בסוף קיץ", המתאר את ימי מגפת הכולרה שהתפרצה בתל אביב ב-1917. הסיפור נותן ביטוי לחוויה התל-אביבית הנהנתנית שאינה מתרשמת מהצווים שהוציאו השלטונות, כדי למנוע את התפשטות המגיפה: "לבשל מים" ולשטוף פירות וירקות. והתל-אביבים, מה העסיק אותם בימים קשים אלה? האם לשתות את הסודה ב"עסיס דובדבנים" או ב"מיץ לימון".

בסוף-הקיץ1דבורה בארון

דבורה בארץ, בסוף קיץ

 

 

 

 

 

 

ובכל זאת יש בה, בשירה, משהו עצוב מאושר ונפלא

מציינים בימים אלה מלאת 50 שנה לפטירתו של נתן אלתרמן (28.3.1970) – ולזכרו העלינו מארכיון "גנזים – אגודת הסופרים" מכתב יפה שכתב ללאה גולדברג שמוכיח כי ידע אלתרמן גם לפרגן למשוררים אחרים. המכתב נשלח ב-10.6.1955, לאחר קריאה בספר שיריה "ברק בבוקר" שיצא לאור באותם ימים.

וכך פתח אלתרמן את מכתבו: "לאה יקרה, זה עתה הנחתי את ספרך ואולי צריך היה עכשיו לקום ולמצאך ולברך אותך, ולא על ידי 'פתק' על המתת הזאת. לאחוז בשתי ידיך ולומר לך מלים חמות וטובות של ברכה ושל תודה. טוב להיווכח פתאם, למקרא ספר זה, איזה עניין עצוב ומאושר ונפלא הוא בכל-זאת אותו עניין שקוראים לו שירה".

 

אלתרמן-ללאה-גולדברג_0001

אלתרמן ללאה גולדברג. והנה אני שומע את ניגונו העמוק

ביאליק וחנה אורלוף ליד ההגה, נחום ודורה גוטמן מאחור

היום פריז מסוגרת ומקוררנת, אך ב-1931 כל אמן שכיבד את עצמו עלה אליה לרגל. כזה היה גם נחום גוטמן הצעיר, בן 33, שיצא לעיר האורות עם אשתו דורה. בין האמנים שפגש שם הייתה הפסלת חנה אורלוף (אורלוב), שהכירה את משפחתו עוד מתל אביב הקטנה, ואף את חיים נחמן ביאליק. "היה כאן ביאליק ובילינו יחד כמה ימים טובים. אף כתב עמי חוזה דברים בשביל ספר שירים לילדים 'אגדת שלושה וארבעה'. גם כמה שטרות כסף כתב שם, ישלח לי מיד לבואו לא"י", כתב גוטמן להוריו.

וכמי שמעטו נובעים לא רק מלים אלא גם ציורים – הפך המכתב, השמור ב"גנזים – אגודת הסופרים", לתמונה עם טקסט. חנה אורלוף אוחזת בהגה, ביאליק לידה ובמושב האחורי – הזוג הצעיר נחום גוטמן ודורה. שימו לב ל"זמבורה", הצופר של המכונית, כיאה וכנאה.

בחוזרו לארץ היה בין מייסדי "דבר לילדים" והמשיך כצייר הקבוע של העיתון במשך עשרות שנים. ספריו הרבים –  ובהם "לובנגולו מלך זולו", "שביל קליפות התפוזים" ו"עיר קטנה ואנשים בה מעט", ריתקו דורות של קוראים צעירים ומבוגרים. וזו ההזדמנות לחזור אליהם בימות הבידוד האלה. מומלץ.

גוטמן-להוריו-2

נחום גוטמן להוריו. בילינו עם ביאליק כמה ימים טובים (ארכיון גנזים – אגודת הסופרים, באדיבות מוזיאון נחום גוטמן לאמנות)