הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים

סטטיסטיקה

  • 34,033 צפיות
Follow הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים on WordPress.com
Follow הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים on WordPress.com

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

הצטרפות ל-200 עוקבים

היום אני מאטחילה לכתוב יומן

בסוף השבוע ציינו את יום הולדתה של לאה גולדברג – 29 במאי 1911. ומה נאה יותר מלרדת אל הארכיון של מכון "גנזים – אגודת הסופרים" ולהעלות מתוך ארכיונה הגדול את יומנה האישי שאותו החלה לכתוב ב-6 לאוקטובר 1921, בהיותה בת 10 וחצי. אמנם, היא מודה, חשבה להתחיל לכתוב אותו שנתיים קודם לכן, אבל תירוצים, תירוצים: "פעם אחת לא היה פנאי, בפעם השנייה לא חפצתי", והנה עתה – עם תחילת השנה החדשה – שנת תרפ"ב, התיישבה לשולחן והחלה לכתוב במחברת עם הכריכה השחורה. אל נא תקפידו עמה על שגיאות הכתיב: קצת התחשבות, ילדה בת עשר בקניגסברג שבפרוסיה, שלומדת שפה חדשה. את העברית שבה תפליא לכתוב כל חייה. הניצנים כבר נראים בארץ השירה: "הבטתי על השמים וראיתי עננים קטנים כמלכי אור ששטו על פני הרקיע".

"4 תשרי תרפ"ב,

היום אני מאטחלה ליאכתוב יומן. אני זוכרת כשלפני שנתים גם כן חפצתי לחתוב אבל פעם אחת לא היה פני בפעם השניה לא חפצתי. והנה אכשב עם השנה החדשה אני כתבת את יומני. שם דבר נפלה לא היה אתי היום. התכלתי לעשות את השאורים. הלכתי לנגן על פסנתר כמו בכל יום. בשובי הביתה הבטתי על השמים וראיתי אננים כטנים כמלכי אור ששטו על פני הרכיה. אין מה לכתוב על היום, דאי!"

יומנה של לאה גולדברג. אין מה לכתוב על היום. די!

שבועות שירה: הרחובות ממריאים לאט

מחר, ערב שבועות בשעה 17:30, ייפתח פסטיבל "שבועות שירה" בזום, של אגודת הסופרים. מופע הפתיחה "הרחובות ממריאים לאט" יוקדש לדוד אבידן במלאת 25 למותו.  את ערב הפתיחה עורכת ומנחה דורית זילברמן. במסגרת הפסטיבל יתקיימו 12 אירועי שירה, בהשתתפות חוקרים ומשוררים שיקראו משיריהם.

בוועדה האמנותית של הפסטיבל חברים צביקה ניר, עצמון יניב, ד"ר דורית זילברמן ואדיבה גפן. המפיקה היא נירה תובל. רכזת המשוררים הצעירים: טל פאר הכהן.

לקראת הפסטיבל – נעלה מארכיון "גנזים אגודת הסופרים" מכתב ששלח דוד אבידן לאברהם שלונסקי. המכתב כולל שתי תלונות חמורות של אבידן: גנזו ראיון עמו שהיה אמור להתפרסם ב"על המשמר" ולא נתנו לו להיכנס למועדון "צוותא". משורר וגם ליצן בנעלי בית.   

ירדה השכחה על בקעת גנוסר

לכבוד חג השבועות הקרב ובא, נעשה נא חסד למשורר צנוע ונשכח, ששיר אחד שלו הקנה לו "חיי נצח" ונהיה מזוהה עם אהבת הטבע וארץ ישראל ובמיוחד עם התנועה הקיבוצית. כאשר נצפה בתוכניות החג בטלוויזיה בלהקות קיבוציות המפזזות על רקע חבילות חציר, נצטרף אל מלות השיר התמים והיפה הזה. דוק של געגועים אל היופי והטוהר שהיו כאן אי-פעם יציף לבבות רבים.

יהושע רבינוב (2000-1904) שעלה לארץ ב-1924, עסק בחקלאות בישובים שונים והתיישב לבסוף לקיבוץ גבת. בזמנו היה די מוכר ואהוב, אך מעולם לא נודע בשערים – עד שפרסם ב"דבר" ב-21.12.1944 את "ירדה השבת אל בקעת גנוסר". השיר הולחן על ידי דוד זהבי וזכה לביצועים רבים, אף כי מעטים זוכרים כיום מי חיבר אותו. בארכיונו שב"גנזים – אגודת הסופרים" מצאנו שיר טבע יפה נוסף שלו – "במשעול", והריהו לפניכם בכתב ידו.

"במשעול", יהושע רבינוב:

יום ירושלים: אבות ישורון ליד הכותל המערבי

לרגל יום ירושלים המצוין היום – כתב יד של שיר נפלא מאת אבות ישורון מארכיונו הגדול שב"גנזים – אגודת הסופרים" – "ולא ידעה האישה ולא ידעה". את השיר כתב, אומרת בתו הלית ישורון, ב-23.12.1970 בעקבות ביקור בכותל המערבי, ככל הנראה במסגרת סיור של אגודת הסופרים.

מן השורות עולה תמונה של רחבת הכותל כפי שרק משורר כאבות ישורון יכול לצייר. ההנגדה שבין החול לקדושת המקום, לתחושת הזרות והפחד של אישה מוסלמית שעוברת במקום. בין "שמים של יד עיר עתיקה" (ומתבקש ההקשר לתפילין של יד), ובין "קשת שמיים על קשת וילסון… לא מסלול גברים לא מסלול נשים". ובהמשך נכנסת לתמונה "ואישה מן המושלמין עברה הכיכר, / במבט של צפור מפוחדת. / ולא ידעה האישה לא ידעה / ממתי הציפור מפוחדת".

אבות ישורון. לא לוקחין פתקות, לא לוקחין נשיקות

אנכי לבית החולים אשירה

נוסיף גם אנו לדברי התודה לרופאים ולרופאות, לאחים ולאחיות ולכל העובדים בבתי החולים, על מסירותם בימי הקורונה. נעלה לכבודם מארכיון "גנזים – אגודת הסופרים" שיר הלל וברכה. והמברך הוא יהודה בורלא שעם צאתו מבית החולים בילינסון לאחר ניתוח שעבר, חיבר ב-2 בנובמבר 1951 שיר מזמור ותהילה.

וכך כתב, בין היתר: "אנכי לבית-חולים בילינסון ב' אשירה, / שבח ותהילה לרופאים ולכל העובדים אעירה: / … כי הם מפליאים לתקן, לרפא, לשכלל / מה שהבורא, במחילה, הזניח, קלקל / … וכמה תודות חמות מגיעות לסניטרים ולאחיות, / מכל הצבעים, האקלימים והגלויות: / מעיראק והונגריה, וממצרים ורומניה, / מישראל, מאשכנז וסוריה ופולניה, / העמלים כולם ונחפזים בכל-אתר / להקל לחולה לעזור, לשפר, לאלתר / לכולכם, כולכם, צוות העובדים הטוב, / תודה, ברכה, שלום וכל-טוב!"

בורלא (1)

יהודה בורלא לצוות בית החולים. תודה וברכה

 

מדוע גנז טשרניחובסקי את הסוף המשפיל של בר כוכבא

לכבוד ל"ג בעומר, תגלית בארכיון "גנזים – אגודת הסופרים": נוסח שונה ונוטף דם למחזה על בר כוכבא של שאול טשרניחובסקי.

הילה צור, הארכיונאית הראשית שלנו, גילתה שני דפים מצהיבים, בכתב ידו של טשרניחובסקי: סיום שונה למחזהו על מנהיג המרד ברומאים. במחזה מתוארת בגידתה של חביבה, אהובתו של בר כוכבא, שסייעה לרומאים לנצח אותו. המחזה כפי שפורסם מסתיים בגסיסתו של בר כוכבא הפצוע, כשהוא נושא נאום נלהב על כך שעדיף למות בן חורין מאשר לחיות כעבד רומאי.

החוקר עידו בסוק, מחבר הביוגרפיה המרתקת "ליופי ונשגב לבו ער: שאול טשרניחובסקי – חיים" (כרמל, 2017) , מציין כי זו תגלית מעניינת. בנוסח הגנוז שהתגלה כתב טשרניחובסקי סיום מלודרמטי ובוטה למחזה על סופו של מנהיג המרד. אהובתו הבוגדנית מביאה את ראשו הכרות בשק לרומאים. היא ואביה השומרוני אומרים לחייל הרומאי: "הבאנו לו בשק פה… יש ראשו של שמעון המצביא היהודי". לא נאה לסיים כך את הדרמה על הגיבור הלאומי שלנו, נמלך טשרניחובסקי בדעתו, וגנז את הנוסח.

סיום המחזה בר כוכבא- שאול טשרניחובסקי_0001 (3)

שאול טשרניחובסקי. סיום שונה למחזה

סיום המחזה בר כוכבא- שאול טשרניחובסקי_0002 (1)

מה יש בשק? ראשו של המצביא היהודי

"היה רק האיש שכתב את אלה הדפים – כל כך קרוב ללבי"

בלהט הימים האלה, בין הקורונה לדיוני בית המשפט העליון והרכבת הממשלה, חלף מבלי משים תאריך שהיה לציון דרך בתולדות הספרות העברית: ה-2 במאי 1921. יום הירצחו של יוסף חיים ברנר יחד עם בני משפחת יצקר והסופרים יוסף לואידור וצבי ש"ץ ביפו, בפרעות תרפ"א.

לציון אותו יום – נביא דף מיומנה של הגננת חיה ברוידה שנמצא בארכיון "גנזים – אגודת הסופרים". כשנתיים לאחר שכתבה את הדברים האלה התחתנה עם יוסף חיים ברנר. שנה לאחר מכן, נולד בנם אורי ניסן. ועל הדעת עולה השאלה: האם ככה החלה האהבה ביניהם, לאחר שהגננת הצעירה קראה את ספרו של ברנר?

וכך כתבה חיה ברוידה: "ירושלים, אוגוסט 1911. היום גמרתי את 'מכאן ומכאן'. קראתי את הדפים האחרונים ובכיתי. כשהתעוררתי מדמעותי אלו ושאלתי את עצמי איזו היו הדמעות – דמעות שמחה או דמעות צער – לא ידעתי. היה רק האיש שכתב את אלה הדפים כל כך קרוב ללבי וכל כך יקר לי".

חיה ברוידה על ברנר

חיה ברוידה, 1911. קראתי ובכיתי