הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים

השבוע ימלאו 112 שנה להולדתה של לאה גולדברג (ב-29 במאי 1911) – סופרת, משוררת, מתרגמת, מחזאית חוקרת ועוד כמה וכמה תארים. לצד העושר העצום של יצירתה למבוגרים, הפליאה לעשות בשיריה ובסיפוריה האהובים לילדים. לכבוד יום הולדתה נעלה את השיר "גן פלאים" שהתגלה אך באחרונה בארכיונה הגדול שבגנזים – אגודת הסופרים.

את השיר גילה פרופ' גדעון טיקוצקי בארכיון גנזים, ופרסם אותו לראשונה ב"לאה גולדברג – כל שירי הילדים" (2022, ספרית פועלים). "ספק אם גולדברג ניחשה שרבות מן היצירות שכתבה תיהפכנה לנכסי צאן ברזל. אדרבה, הקלות האגבית לכאורה שעומדת ביסוד רבות מהן, וודאי העדר החשיבות העצמית בכולן, הן שאפשרו לרבים משיריה לילדים להתנשא אל מעבר להקשר המסוים שבו נוצרו". שם השיר ניתן על ידי העורך, על פי אופי כתב היד, והוא מעריך שהשיר מאוחר יחסית, אולי משנות החמישים של המאה שעברה.

בַּגִּנָּה הַיּוֹם טִפַּלְנוּ
וְסֻכָּרִיּוֹת שָׁתַלְנוּ,
טְעִימוֹת וּמְתוּקוֹת –
לֹא לִשְׁכֹּחַ לְהַשְׁקוֹת!

כָּל הַיְלָדִים יָבוֹאוּ,
גַּן פּוֹרֵחַ אֵין כָּמוֹהוּ:
גַּן אָדֹם, צָהֹב, יָרֹק,
גַּן טָעִים, כֻּלּוֹ מָתוֹק!

אֵיזֶה פֶּלֶא, אֵיזֶה פֶּלֶא
שֶׁיֶּשְׁנָם גַּנִּים כָּאֵלֶּה.
כְּמוֹ וְרָדִים וְנוּרִיּוֹת
שָׁם צוֹמְחוֹת סֻכָּרִיּוֹת.

ּוכן הלאה וכן הלאה. כולו ממתקים.

לאה גולדברג. גן פלאים (גנזים)

השבוע ימלאו 39 שנה למותה של הסופרת ומשוררת הילדים האהובה מרים ילן שטקליס (9 במאי 1984). "שירים, כמו ילדים, נולדים בייסורים", אמרה המשוררת שלא היו לה ילדים משלה – אך דומה שכולם סביבה היו ילדיה, שאת עולמם הפליאה לתאר. "הסבון בכה מאוד", "פרח נתתי לנורית", "אצו רצו גמדים" הם רק כמה משיריה האהובים המבוצעים ומושרים בגני ילדים עד היום. לזכרה נעלה מארכיונה שבגנזים – אגודת הסופרים שיר שכמו נכתב לימים אלה של פילוג וכעסים – "פיוס".

את השיר צירפה למכתב ששלחה לידידתה הטובה פניה ברגשטיין, והוא הופיע מאוחר יותר כ"הציפור על הצלחת". ילד יושב מול צלחת הדייסה שלו המקושטת בציור של ציפור, והיא שתיקח את דמעות העלבון ממנו אל השמיים. איזה יופי. "רוגז רוגז, צא לך! / אין אני רוצה בך! / גם הכעס העקשן / יעלה עם העשן… אף אנחנו נתפייס / נתפייס"

מרים ילן שטקליס. פיוס (גנזים)

השבוע ימלאו 96 שנה להולדתו של עמוס קינן (2 במאי 1927), סופר, מחזאי, סטיריקן, פסל ועוד כמה תארים שאפשר לקשור לאמן הרב התחומי הזה. לזכרו נעלה מתוך ארכיונו שבגנזים – אגודת הסופרים דף מתוך הרומן הדיסטופי שלו "הדרך לעין חרוד". כאשר התפרסם לראשונה ב-1984, קשה היה לחזות את הטלטלות הפוליטיות העוברות עלינו בימים אלה.

הרומן מתאר את ניסיונו של תל-אביבי להימלט מעירו הנצורה ולחבור למורדים הנמצאים בעין חרוד, לאחר שחונטה ימנית השתלטה על ישראל. "ידעתי שאם אני רוצה להגיע לעין חרוד חי, אסור לי לא רק לנסוע על הכביש או ברכבת, אסור לי אפילו להיראות בקרבתו של כביש כלשהו. אבל לא זאת הבעיה שלי, לפחות לא כרגע. הבעיה שלי היא כיצד להסתנן החוצה מתל-אביב… הפטרולים סורקים כל גבעת טרשים, כל חורשה, כל פרדס. המסוקים פותחים באש מלמעלה על כל תנועה חשודה. וגם בלילה, לאור הנורים הנושרים אט-אט מהמטוסים, ייקצר באש המקלעים כל מי ששם נפשו בכפו ומנסה לעבור."

טיוטות מכתבי היד של "הדרך לעין חרוד" מאת עמוס קינן (גנזים)

לפני מספר חודשים התכבדנו והגשנו את מועמדותו של ישראל ויסלר, פוצ'ו, לרשימת מדליקי המשואות ביום העצמאות. לצערנו הוא לא נבחר, אבל אצלנו בגנזים, מקום שם שמור ארכיונו העשיר, הוא ראוי גם ראוי. תודה לך פוצ'ו!

וכך כתבנו בין היתר במכתב ההמלצה: "אנו מתכבדים בזה להציע את מועמדותו של הסופר, המשורר, התסריטאי והמחזאי ישראל ויסלר (פוצ'ו) לרשימת מדליקי המשואות ביום העצמאות הקרוב. אין לנו ספק כי יחד עמו ידליקו את המשואה הדמויות הבלתי נשכחות שבספריו, שמייצגות דור שלם של נערים-לוחמים שבזכותם קמה מדינתנו. דור הפלמ"ח ולוחמי מלחמת העצמאות. הוא היה מהראשונים שכתב על דור הפלמ"ח בהומור ובאירוניה, ברגש ובכאב, והצליח לכבוש בכך את לבות קוראיו ולהנציח את התקופה המיוחדת הזה קמה המדינה".

ישראל ויסלר (פוצ'ו). מתוך אתר הפלמ"ח

ברכה מצוירת שוברת לב – במסמך שהתגלה היום, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, על ידי בועז טל מארכיון גנזים – אגודת הסופרים. מן האיור מלא השמחה קשה לנבא את גורלה הנורא של הקהילה היהודית בכפר בירצ'ה שבפולין שהושמדה בשואה. ב-1941, חיו בבירצ'ה כ-1,040 יהודים, יותר ממחצית האוכלוסייה בכפר.

במקום התקיימה פעילות ציונית שוקקת בתנועות הנוער בית"ר, הנוער הציוני, השומר הצעיר ואחווה, והצעירים שמרו על קשר תרבותי עם הישוב בארץ ישראל. הילדים למדו בבית הספר "תרבות" מרשת בתי הספר הציוניים שפעלה במזרח אירופה. והמסמך, משנת תרצ"ח – ברכה צוהלת ששלחו ילדי בית הספר העברי שבכפר, לסופר אביגדור המאירי בארץ ישראל לציון מלאת 25 שנה לפעילותו הספרותית (ספרו הראשון הופיע ב-1912).

ואי אפשר שלא לחשוב מה עלה בגורלם של הילדים האלה.

תלמידים בבית הספר "תרבות" בויז'נה בפולין, 1935 (המקור: ויקיפדיה)

מכתב מרגש התגלה במכון גנזים – אגודת הסופרים, ונציג אותו לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה שיחול השבוע. הכותבת היא מרים נוביץ' – לימים חוקרת והאוצרת הראשונה של בית לוחמי הגטאות. היא התיידדה עם המשורר יצחק קצנלסון, מחבר הפואמה "השיר על העם היהודי שנהרג" (וגם שיר הילדים "חמש שנים על מיכאל") במחנה המעצר ויטל שבצרפת, שאליו נשלחה על ידי הגרמנים לאחר כיבוש צרפת.

את המכתב שלחה ב-14/03/1945 למנחם פוזננסקי בארץ ישראל, לאחר שחרור צרפת. יצחק קצנלסון, נשלח לאושוויץ כשנה לפני כן, וזמן רב לא ידעו מה עלה בגורלו. "היה לי הכבוד להיות ידידה שלו והוא הניח בידי כמה מכתבי-היד היקרים שלו… את הניירות היקרים האלה קברתי באדמה, ולאחר שחרורה של צרפת הוצאתי אותם מקברם ומסרת ל'התאחדות-היהודים בצרפת" בצרוף ניירות אחרים. אני מקווה שתהיה לי אפשרות להביא אותם ביום מן הימים לביתנו, לא"י".

ובהמשך היא מציינת כי קצנלסון נשלח לאושוויץ. "ודאי שמעת על הזוועות שבמחנה זה. ואף על פי כן נקווה, שיום אחד יחזור אלינו המשורר הגדול", סיימה בתקווה שלא התגשמה.

המכתב המקורי של מרים נוביץ' למנחם פוזננסקי והתרגום לעברית שנעשה על ידה

מחר ימלאו 115 שנה (11/04/1908) להולדתה של מי ששיריה מלווים דורות של ילדים בארץ ישראל, ועד היום אפשר לשמוע אותם עולים מגני ילדים ופעוטונים. פניה ברגשטיין, שנפטרה בדמי ימיה והיא בת 42 בלבד, הותירה אחריה "להיטים" רבים ובהם "בוא אלי פרפר נחמד", "האוטו שלנו גדול וירוק", ו"יש בדיר טלה קטן". גם המבוגרים ממשיכים לפזם, כשדוק של געגועים על פניהם, את "ניגונים" (בלחן המקסים של דוד זהבי).

נעלה לזכרה מתוך ארכיונה שב"גנזים – אגודת הסופרים", את השיר – הדקלים שב"הפועל":

הדקלים בחצר / נכנסו ל"הפועל" / הסתדרו בשורה / ועמדו להתעמל. // הנה מתכופפים / כולם לצד מזרח, / והנה פתאום / מתיישבים בסך. // המפקד הרוח / כל דקל יאלף / איך להתיישב / ואיך להתכופף. // ככה מתעמלים הם / עד ערב היום, / עד תכריז הרוח: / גדוד הדקל – דום!

פניה ברגשטיין. גדוד הדקל – דום! (גנזים)

לכבוד החג התגלה מכתב מרגש בן יותר ממאה שנה בארכיון גנזים אגודת הסופרים. הימים – מלחמת העולם הראשונה, שבה השתתפו כ-70 מליון חיילים, וכמיליון וחצי מהם – יהודים, משני צדי החזית. הכותב הוא הרב הצבאי באולמוץ (אז אוסטרו-הונגריה, היום צ'כיה), מטעם "שרות הרווחה הצבאי ומשרד הרישום עבוד החיילים הישראליטים [היהודים] מטעם הקיסרות האוסטרו-הונגרית". 7 בפברואר 1916, חג הפסח ממשמש ובא – והכותב פנה במכתב בהול לרב הראשי של פראג ד"ר חיים ברודי:

"כבודו!

רב ראשי נכבד!

לנוכח חג הפסח המתקרב ובא, ובהתחשב שאני מופקד על רווחתם של אלף חיילים כאן – ואם לוקחים בחשבון את האזור כולו, מדובר באלפים רבים – אבקש לשאול את כבודו: האם אוכל לקבל הבטחה מפראג שבעזרת השם אוכל לרכוש מצות עבור החיילים? במיוחד בחיל קראקאואר, אך  גם בחיל למברגר, הנמצא כרגע באותו שטח, יש לרוב יהודים מסורתיים/דתיים, ולכן ליבי מלא דאגה. על הרצון הטוב ועל הטיפול המוצלח בארגון משלוח המצות, שרות הרווחה הצבאי ירצה להודות לכבודו באופן פומבי. בהתחשב בדחיפות העניין, שהוא בעל חשיבות עליונה, אבקש אם אפשר, תשובה מהירה".

ותודה למתנדבת רות פלדמן, שתרגמה את המכתב מגרמנית.

מכתב לרב הראשי של פראג. אבקש תשובה מהירה ומצות לחיילים שלנו (גנזים)

25 שנה מלאו היום לפטירתה של סופרת הילדים האהובה ימימה-אבידר טשרנוביץ (20/03/1998), שהותירה אחריה עשרות ספרים שדורות של ילדים גדלו עליהם. בין הידועים שבהם "שמונה בעקבות האחד", סיפור הרפתקאות בלשי שהיה לרב-מכר, ו"סיפורים לרמה". והנה, עוד תעלומה בלשית מעשה ידיה, כפי שמתגלה בארכיונה שבגנזים – אגודת הסופרים.

אחד הפריטים המסתוריים שבארכיון זה הוא ספר כרוך בהוצאת הספרים טברסקי תש"ז (1947), ושמו "במה אבחר?" אולם, וכאן מתחילה התעלומה, לאחר כמה עמודי פתיחה מודפסים – שאר העמודים חפים מכל אות, ורק רישומים כהכנה לספר מצויים בו. כותרת המשנה לספר "מסעותיו של נער על פני סדנה וכפר". קורותיו של נער עברי במפעלים ובתי מלאכה, כדי לבחור במה יעסוק.

"הדבר המוזר הוא שהספר לא יצא בסופו של דבר לאור. כתב היד נמצא, האיורים של המאיירת איזה נמצאו, אך הספר עצמו איננו – ולא ברור מדוע לא הודפס. למרות כל מאמצינו לא הצלחנו לברר מדוע. אולי עם פרסום התעלומה עכשיו יהיה מי שיפתור אותה עבורנו", אומרת רמה זוטא, בתה של ימימה אבידר טשרנוביץ.

דף מתוך הספר שלא יצא לאור. במה אבחר, מתוך ימימה טשרנוביץ

"לעמוס שלום רב, אל תהיה פוץ ואל תוציא לי אתה את הרוח מהמפרשים", כך פתח חיים טופול מכתב ששלח לעמוס קינן, לפני כשישים שנה, במהלך עבודתם המשותפת (ככל הנראה על המחזה "הורה טוויסט"). חיים טופול מגדולי השחקנים שלנו וממייסדי תיאטרון חיפה, היה אמן רב גוני. זמר, מפיק קולנוע, צייר, מאייר, סופר ומשורר. הוא נודע לא רק בכישרונו אלא גם בחיוך כובש הלבבות שלו. עם פטירתו היום, נעלה לזכרו את המכתב החינני הזה – שילוב של הומור חברי עם ענייני תיאטרון, תפאורה, שחקנים ומוסיקאים, מתוך אוצרות ארכיון גנזים – אגודת הסופרים.

שלומציון קינן בתו של עמוס קינן, שהצגנו לה אתמול את המכתב, נזכרה בקשר המיוחד שהיה בין חיים טופול ובין אביה. "הקשר החם הזה, המתבטא במכתב, התקיים לא רק במישור המקצועי אלא גם במישור החברי", אמרה.