הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים

סטטיסטיקה

  • 39,466 צפיות
Follow הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים on WordPress.com
Follow הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים on WordPress.com

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

הצטרפות ל-208 עוקבים

אני מייעץ לכל הילדים והאנשים לבוא לפורים בתל אביב

תלמיד כיתה ב' היה אוריאל אופק (שלפני חודש מלאו 34 שנים לפטירתו) כאשר כתב ב"עתוננו" לקטנים על חגיגות פורים בתל אביב. וזו הזדמנות יפה, בימים שבהם חושבים איך לחגוג את הפורים הקרב ובא במגבלות הקורונה, להעלות מארכיונו הגדול שב"גנזים – אגודת הסופרים" את הרשימה שכתב.

השנה היא 1934 – ומפתיע לראות שבתהלוכת פורים בתל אביב הציגו גם את ספרי התורה שנשרפו בגרמניה על ידי הנאצים: "בפורים נסעתי לתהלוכה שבתל אביב. התהלוכה היתה ארוכה מאד. ראיתי את 'שבטי ישראל בימי קדם' וכל שבט נשא את הסמל שלו. אחר כך הראו את היהודים שבכל הארצות: יהודי רוסיה, פולניה, גרמניה וארץ ישראל. אחר כך הראו את הספרים שנשרפו אצל היטלר".

וכמובן ה"קפצונים" וה"פקקים" הזכורים לטוב על ידי הוותיקים שביננו: "היו הרבה אנשים והילדים ירו מכל צד, ירו ב'קפצונים' וב'פקקים'. אנשים עם צלמניות עלו על העצים לצלם את המשתתפים. אני מיעץ לכל הילדים והאנשים שלא היו בפורים בתל אביב לנסוע ולראות בשנה הבאה".

ומי לא יודע איפה עגנון גר?

מחר ימלאו 51 שנה לפטירתו של ש"י עגנון (17/02/1970), ולכבוד היארצייט שלו נעלה אחד ממכתביו, המצוי בארכיון "גנזים – אגודת הסופרים" שבבית אריאלה בתל אביב.

במכתב, שכולו מעשה אמנות, ענה ש"י עגנון לאשר ברש שביקש ממנו סיפור לפרסום. ועד שהוא מגיע לתשובה הוא מהלך סחור סחור ומשתעשע במלים. ראשית המכתב, שנשלח בכ"ד לספירת העומד תרפ"ה (1925) – הוא מעתיר קילוסים על ראשו של ברש "ידידי יקירי החביב נרו יאיר בתוככי תל אביב", ואחר כך מסביר מדוע התמהמה בתשובה – את מכתבו של ברש קיבל באיחור רב משום שהוא נשלח לכתובת הלא נכונה למעונו של ר' בנימין שאותו אינו רואה עגנון אלא לעתים רחוקות "כי דירתו רחוקה ממני כרחוק שכונת הבוכרים מנחלת שבעה". וההמשך מרתק לא פחות – טעותו של ברש קלה היא לעומת ביאליק: "אמנם כלפי ה' ביאליק אתם מן המתקדמים, הוא שיחי' עדיין נוהג לשלוח לי להומברג".

ומי שרוצה לדעת מהי כתובתו המדויקת של עגנון, הנה היא "ש"י עגנון ירושלים, תיבת דואר 269".

יום השואה הבינלאומי: טוביה ריבנר – עיני שרופות, ידי שרופות

לרגל יום השואה הבינלאומי החל היום, ולקראת יום הולדתו ה-97 של טוביה ריבנר (30/1/1924), נעלה מארכיונו הגדול שב"גנזים – אגודת הסופרים" את אחד משיריו הנוגעים ללב, שיר הספוג בכאב ובגעגועים לזכר הנרצחים בשואה. טוביה ריבנר, שנולד בברטיסלבה שבסלובקיה, הצליח להימלט ולעלות לארץ ישראל יחד עם קבוצת נערים ב- ב-1941. הוריו, אחותו וסביו שנותרו בסלובקיה, נשלחו לאושוויץ על ידי הנאצים ונרצחו ב-1942.

בארץ התחנך טוביה ריבנר במספר קיבוצים, השתתף במלחמת העצמאות ומסוף המלחמה ועד מותו לפני כשנה וחצי היה חבר קיבוץ מרחביה. לזכרו ולזכר הנספים בשואה נעלה קטע משירו "אינני זה שהיה": "אינני זה שהיה. / אינני זה שהנני. / אני חי לא כאן ולא שם. / אני חי בין אויר לבין מים. / לאיטי אני חי באש. עיני שרופות. ידי שרופות. שפתי שרופות. / שרופות מילים אלה… "

טוביה ריבנר. אינני זה שהיה (ארכיון גנזים)

כל קיטוב נוסף מוכרח להביא לפיצוץ

לכבוד יום הולדתו ה-92 שיחול השבוע של הסופר, המשורר והמחנך אמנון שמוש – נעלה מארכיונו הגדול ש"בגנזים – אגודת הסופרים" רשימה שכתב לפני כארבעים שנה. אמנון שמוש נולד ב-28 בינואר 1929 בעיר חלב, הלא היא ארם-צובא, שבסוריה. לאחר שאביו נפטר בהיותו בן תשע, עלתה אמו לארץ ישראל אתו ועם אחיו יצחק. אח נוסף, טוביה שמוש, עלה לארץ קודם לכן.

אמנון שמוש היה ממייסדי הקיבוץ מעיין ברוך בצפון והוא מתגורר בו עד היום. ספרו הידוע ביותר הוא "מישל עזרא ספרא ובניו" – שעליו כתב: "לא הייתי יככול לכתוב את 'מישל' אלמלא נולדתי וגדלתי במזרח, ולא הייתי יכול לכתוב אותו כך – אלמלא יצאתי ממנו". כאיש חינוך לא היסס להביע את דעותיו לעתים תכופת, וכך כתב ב-30 למרץ 1983. הוא דיבר על המשבר הפנימי בעם בעקבות מלחמת לבנון הראשונה (ששמה הרשמי בתחילתה "מבצע שלום הגליל ובראשי תיבות מבצע של"ג), אך הדברים כה נכונים למה שקורה לנו היום:

"תהליכי ההקצנה והקיטוב בחברה הישראלית הגיעו השנה לשיא ולנקודת רוויה. כל קיטוב נוסף מוכרח להביא לפיצוץ, ומכאן הסיכוי והתקווה שהעניינים ילכו וירגעו – במישור המעמדי, העדתי, הדתי והפוליטי, הניזונים זה מזה ומזינים זה את זה […] בדרך ההלם הם מרפאים. מן הכאב והבושה, מן השקרים והשיכרון של שנת השלג תצמח ההתפכחות האביבית. אחד מן האותות ממבשרי האביב – הסיכוי שנפתח לפנינו להעמיד בראש הממשלה אדם נבון".

אנא שלונסקי, פתח את אוצרך הטוב

בשבוע הבא יצוין יום הולדתו של ברל כצנלסון (25 לינואר 1887), ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה בארץ ישראל, עיתונאי, עורך וממקימי מוסדותיה של ההסתדרות – ובהם קופת החולים הנוטלת היום חלק חשוב במבצע החיסונים נגד הקורונה. מי שזכה לבקר בבניין מערכת "דבר" שברחוב שינקין בתל אביב בטרם הפך לפרויקט נדל"ני, זוכר בוודאי את פסל ראשו של ברל, ממייסדיו ועורכו הראשון, באולם הכניסה.

והנה נמצא במכון "גנזים – אגודת הסופרים" מכתב ששלח ברל כצנלסון לאברהם שלונסקי, כמה חודשים לפני צאת הגיליון הראשון של "דבר". במכתב, מה-1/3/1925 בישר לו "דע לך, כי בראש חודש יוני בדיוק! אם לא ישתנו סדרי עולם עלי יהיה האות". בהמשך מפציר כצנלסון בשלונסקי הצעיר שיתרום מפרי עטו לעיתון החדש. יש המייחסים, אגב, את השם "דבר" לביאליק, אחרים אומרים שברל הוא שהציעו, אך ביאליק הוא האיש שהכריע ובחר בשמו של העיתון שיצא לאור במשך 71 שנה עד שדעך ונסגר ב-1996.

וכך כתב ברל כצנלסון לאברהם שלונסקי בן העשרים וחמש, שהיה אותה עת בפריז: "אנא, שלונסקי, פתח את אוצרך הטוב ושלח מכל אשר אתך. ותן לי את האפשרות לבור למען קוראי. ואם דבר מה לא יסכון לי, אל תדינני לכף חובה. רבות מחשבות בלב עורך".

סורי, טשרניחובסקי, אי אפשר לפרסם את הסיפור הפורנוגרפי הזה!

מעשה בנער יהודי שנתן עיניו וידיו בנערה תמה, בחתונה כפרית שהוזמן אליה עם אביו. מכאן לשם נתלהטו היצרים – והשניים כמעט ועשו מעשה בפינת סתר. לפתע שמע הנער את קול נגינת הכלי-זמר, והניגון הנוגה עורר את מצפונו. הוא נרתע והפסיק, לבל יחלל את תומתה של הנערה. זו עלילת הסיפור "בערבה" ששלח שאול טשרניחובסקי למאסף ספרותי ב-1934. העורך, אהרן אברהם קבק, החזיר לו את הסיפור. הסיבה: לא רק משום שהעלילה אינה אמינה – יש נימוק חשוב לא פחות משמירה על כבודה של הנערה: שמירה על כבוד המאסף הספרותי. וכך כתב קבק במכתב שנמצא בארכיון "גנזים אגודת הסופרים":  

"ולפי דעתי צריך המדור של הספרות היפה להיות בעל טון גבוה במקצת. אתה מבין, שבין הרב סגל, הרב קליין, הרב אסף ועוד יהודים כשרים וחסידים, כולם פרופסורים חשובים וכבדים, אי אפשר להכניס [סיפור עם]  יהודיות עם "אחוריים שמנים", ושיקצות שממעכים את שדיהן, ובכלל כל כך הרבה בשר, שדי[י]ם ושוקי[י]ם, איטליז ממש!"

עידו בסוק מחבר הביוגרפיה המרתקת על טשרניחובסקי, מציין כי זה לא היה הסיפור הארוטי היחיד שכתב טשרניחובסקי באותה עת, שהוחזרו לו. זה היה גם גורלו של הסיפור 'עֶגלי' שהחזיר לו יוסף קלאוזנר, עורך כתב-העת "ביתר". מעשה בצעירה החיה בקיבוץ שהתאהבה בעגל, לאחר שהתרחקה ממגע עם גברים. קלאוזנר נזף בטשרניחובסקי על שהוא עוסק בהבלים כאלה בעת שעם ישראל עובר קשיים ותהפוכות הרות גורל. בסופו של דבר פורסמו שני הסיפורים ב"דואר היום" בעריכתו של איתמר בן אב"י.

  א.א. קבק לשאול טשרניחובסקי. שלח לי איזה דבר אחר

רוצה לקנות את אשתי? לא אדרוש הרבה

איש רב פעלים היה זאב יוסיפון, יוסקוביץ' (1977-1896), עיתונאי ועסקן תרבות וגם ליצן לא קטן. בין שאר פעולותיו הרבות בתחום הספרות והתרבות, נחלץ בשנותיה הראשונות של המדינה למענם של יושבי המעברות. הוא הקים את תל"מ ("תיאטרון למעברות") שהפך בהמשך ל"תרבות למעברות", "תרבות לעם" ולבסוף ל"אמנות לעם". ידוע היה במזגו הטוב והשמח ובטוב ליבו – בעיקר לאחר כוסית אחת או שתיים. סביר למדי שגם את המכתב שיובא להלן, כתב לאחר "חימום הקנה" בלגימה קטנה.

נתגלגל לעינינו בארכיון "גנזים – אגודת הסופרים" מכתב ששלח ב-29/03/1922 לידידו מ.ז. וולפובסקי. מתברר, וולפובסקי הלווה לו ארבעה פונטים. יוסיפון שלא היה לו מאין להחזירם, הציע לו: קנה ממני בתמורה את אשתי. בכך יכוסה החוב והיתרה – בתשלומים נוחים. וכך נאמר במכתב:

"וולפובסקי – המלווה!

את אשתי – בבקשה! אולי תהיה אתה הקונה? מחיר גבוה לא אדרוש. גם תנאי התשלום יהיו נוחים. לארבעת הפונטים שאני חייב לך, תצטרך להוסיף עוד עשרים לירות מצריות (כדי שאוכל לצאת מעול החובות שאני כורע תחת משאם הכבד), וכל זה לא בבת אחת. אסתפק בשיעורים. 2 לי"מ [לירות מצריות] לחודש (כך הם התנאים גם ב'הלווה וחיסכון'). איכות הסחורה – ממוצעת: לא טובה, משובחת ביותר וגם לא זבורית. תמה, בלי מומים גופניים. אינה גבוהה ביותר, וגם לא ננסית. שערותיה – צבע שטין. סימנים מיוחדים – אינם.

תודיעני תלגרפית אם חושך המסחרי נוטה לעסק זה. ולא – אהיה זקוק להעמידה למכירה פומבית".

זאב יוסיפון למ.ז. וולפובסקי. מחיר גבוה לא אדרוש

דיוקנו של משורר כפורץ דרך בגליל

דורות של ילדים גדלו על סיפוריו ועל שיריו של בנימין טנא (טננבוים). סופר, עורך, מתרגם, משורר ומי שהיה עורכו של "משמר לילדים" במשך שנים, ומעטה של שכחה החל עוטף אותו מאז נפטר ב-1999. בשבוע שעבר ציינו את יום הולדתו (15 בדצמבר 1914), וזו הזדמנות להעלות מכתב מלא התלהבות נעורים מארכיונו שב"גנזים – אגודת הסופרים".

בהיותו בן 23, עלה לארץ עם קבוצת חלוצים והיה בין מייסדי קיבוץ אילון שבצפון, במקום שנקרא אז חירבת צמח. במכתביו לברכה חבס, הוא מתאר את הווי היומיום בקיבוץ: עבודת פרך מבוקר עד ליל בפריצת דרך לקיבוץ. רק בשבת, היה לו זמן להיזכר בכתב היד של ספרו ששלח למערכת "דבר" בתל אביב – ועדיין לא קיבל תשובה.

"סללנו בימים האחרונים דרך בהרים לאורך אדמותינו. העלית פעם לחניתה, ברכה ידידתי? דרך דומה חצבנו אצלנו במשך 10 ימים. עבדנו ממש מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ובאמצע – מצאונו שני ימי חמסינים קשים וקרו התעלפויות בין החברים ליד הדקר והמכוש… רק היום – בשבת – נשמתי לרווחה. ונזכרתי (פשוטו כמשמעו: נזכרתי) בספר שירי ובכל התכונה הרבה שהייתי נתון בה בשבתי בתל אביב. ונזכרתי שטרם קיבלתי תשובה ממלצר [שמשון מלצר], ואיני יודע מהי תשובתו של קרופניק בדבר הפצת ספרי על ידי 'דבר'. צריך יהיה לכתוב, לזרז, ואני עייף, ברכה".

מי יודע מדוע ולמה לבשה הדוכיפת חליפת שבת

אין מי שלא מכיר את "מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה?" של ע. הלל. אך מי מכיר שיר ילדים, על הדוכיפת שהחליטה פתאום ללבוש את בגדי השבת שלה?

מי שחתום על השיר הזה הוא מנחם זלמן וולפובסקי, הידוע כמ.ז. וולפובסקי, סופר משורר ובעיקר מתרגם לעברית של מיטב הקלסיקה העולמית, מפושקין ועד צ'כוב ודוסטויבסקי. על תרגומיו גדלו דורות של קוראים. מתברר כי גם לילדים כתב – ב-1933 הוציא וולפובסקי, שהיום מלאו 45 שנה לפטירתו (15 בדצמבר 1975), ספר שירי ילדים "הקוף והתנין" (הוצאת שטיבל, תל אביב).

אמיר בן עמרם, המקטלג עתה לסריקה את ארכיונו של וולפובסקי ב"גנזים – אגודת הסופרים", הבחין בכתב יד זה ועליו שיר "מעשה בדוכיפת שלבשה בגדי שבת" (השיר התפרסם בדבר ילדים ב-15/07/1937). וכך מתחיל השיר: "פעם ביום חול התקשטה הדוכיפת, / התקשטה הדוכיפת, ותלבש את חליפת / חליפת השבת. // חבשה אז לראשה מגבעת עם נוצה, / קפצה מעל עצה, קפצה מעל עצה, / כל היום התרוצצה…"

אין לדעת אם הושפע ע. הלל משיר זה (שהתפרסם, כאמור, ב-1937 – כאשר היה ע. הלל בן 11, ואולי קרא אותו ב"דבר ילדים") כאשר חיבר את שירו הידוע (שהתפרסם, גם הוא ב"דבר לילדים", 21 שנה לאחר מכן, ב-1958). מכל מקום, לזברה הלא מרוצה מבגדיה הייתה חברה – הדוכיפת. ואולי יקום מישהו וילחין ויבצע גם שיר זה?

מ.ז. וולפובסקי. מעשה בדוכיפת שלבשה בגדי שבת

שי לחנוכה: מכתב של הלן קלר נמצא ב"גנזים"

לכבוד חג חנוכה, חג האורים – המסמל את נצחון האור מול החושך, נמצא בארכיון "גנזים – אגודת הסופרים" מסמך מרגש: מכתב מהלן קלר בשבחי כתב העת "הברייל היהודי" שנוסד ב-1932 על ידי מכון הבראייל היהודי בארה"ב (JBI). הלן קלר (1880-1968), סופרת ופעילה חברתית אמריקאית, נודעה בהתמודדותה האמיצה עם מגבלותיה כחירשת-עיוורת בעקבות מחלה קשה שלקתה בה בעודה תינוקת.

המכתב הכתוב בכתב בראייל, וחתום על ידה של הלן קלר, נמצא בארכיונו בגנזים של מנחם ריבולוב, משורר, סופר, מחנך ועורך בניו-יורק והעורך של עיתון "הדואר". נראה כי הוא פורסם, או נועד לפרסום בעיתון "הדואר" ומישהו תמלל בין שורות כתב הבראייל את הטקסט.

וכך כתבה הלן קלר [תרגום חופשי]: "זה נהדר שהעוורים היהודים ואנחנו האחרים יכולים לקרוא באצבעותינו את כתב העת הכה עשיר ומעורר מחשבה. בהתלהבות אני מלקטת את ה'הברקות' ההיסטוריות שלו, את השירה ואת האמנות. שאבתי הרבה חומר למחשבה מהסקירות, מבעיות העולם ומהדיונים הפילוסופיים. התרשמתי מהרגשות האציליים שהובאו, כמו מאמרו של איינשטיין 'מבט על החיים', 'תפילתו של הרמב"ם', 'אתגר לישראל'. הרוח הבלתי מנוצחת של עמכם במאבק ארוך השנים מתואר בצורה יוצאת מן הכלל ומקסימה בדפי 'הג'ואיש ברייל' – כתב העת של הברייל היהודי. הלן קלר".