הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים

סטטיסטיקה

  • 35,010 צפיות
Follow הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים on WordPress.com
Follow הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים on WordPress.com

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

הצטרפות ל-200 עוקבים

במטבח של עגנון

אתמול צוין יום הולדתו ה-133 של ש"י עגנון (י"ח באב תרמ"ז 8.8.1887) – ולכבודו נעלה מארכיון "גנזים – אגודת הסופרים" סודות ממטבחו. בשולי מכתב ששלח ב-1921 לידידו ש. בן ציון, הלא הוא שמחה בן ציון אלתר גוטמן, אביו של נחום גוטמן, הוסיף עגנון בטוב לבו שיר על תבשיליה של אשתו. רק מי שקורא את מכתביו יודע שעגנון היה גם לץ לא קטן, והנה השיר לפניכם:

אשתי עומדת בבית הבישול

ועושה מלאכתה בלי רישול

ומכינה לשבת צימס וקיגיל

בלי שום מחשבת פיגול

הכל לשום צורי וקוני –

ומדברת מתוך גרוני:

שלום שלום לאדוני!

ש"י עגנון לש. בן ציון. על הצימס ועל הקיגיל

יד ענוגה הייתה לה

לכבוד יום האהבה – התגלה היום ב"גנזים – אגודת הסופרים" כתב היד המקורי לשיר "את כל ליבה מסרה לו", המוכר יותר כ"יד ענוגה הייתה לה", של זלמן שניאור.

מורשת ספרותית גדולה הותיר אחריו זלמן שניאור (1959-1887), וגם את אחד משירי האהבה היפים ביותר המושמעים עד היום. כתב היד שהתגלה היום בחתימת ידו, ובתוספת הכיתוב "ורשה, 1902", מקדים את זמן חיבור השיר בארבע שנים לזה המקובל היום (ב"שירונט" מופיע זמן חיבור השיר כ-1906). חדי עין יבחינו גם בשינויי גרסה: כך למשל, במקור לא מופיעה המילה "הוי" החוזרת בנוסח המוכר היום. כמו כן מתברר כי השם המקורי היה "את כל ליבה מסרה לו", ולא כשם המקובל היום "יד ענוגה הייתה לה". ההבדל בין היד ובין הלב.

זלמן שניאור, ורשה 1902. איש לא העז געת בה

המפלגה שלנו לא מבטיחה לכם כלום – אבל כל שהבטחנו, נקיים!

ארכיונו הגדול של הסופר והעיתונאי שלמה שבא (2015-1929) הופקד באחרונה במכון "גנזים – אגודת הסופרים", על ידי בתו הבמאית והשחקנית איה שבא.

שלמה שבא נודע כאחד המומחים הגדולים לתולדות תל אביב (וידוע במיוחד ספרו "הו עיר או אם"), והיה מהדמויות המוכרות בנופה התרבותי של העיר. הוא התמחה בהיסטוריה של היישוב היהודי בארץ ישראל, ובספריו הרבים ידע להגיש את הידע הרב שלו בצורה קלה ומובנת לכל.

ארכיונו מגלה פן נוסף ביצירתו – צייר גם קריקטורות, שאחת מהן אקטואלית לימינו: "המפלגה שלנו לא מבטיחה לכם כלום – אבל כל שהבטחנו, נקיים!" ועוד מארכיונו נביא מכתב שכתבה לו אשתו, השחקנית זהרירה חריפאי, עם העלאת מחזהו "ימים של זהב" ב-1965 בתיאטרון חיפה. למכתב צורף ארנק חדש שקנתה לו לכבוד יום הולדתו וכדי שיוכל להכניס לתוכו את הרווחים מהמחזה.

שלמה שבא. איזה לכלוך

זהרירה חריפאי לבעלה שלמה שבא. שמעתי שארנקו הנוכחי בלה מיושן

שנהייה ראויים לנס

היום מלאה שנה לפטירתו של המשורר, חתן פרס ישראל לשירה, טוביה ריבנר. בימיו האחרונים עוד הספיק לארגן ולסדר כתבים ומכתבים כדי למוסרם לארכיון "גנזים – אגודת הסופרים", וקבע אתנו יום שנגיע לקחתם. כאשר הגענו לצריף הקטן והצנוע שלו בקיבוץ מרחביה, נדהמנו לשמוע מאלמנתו ומבנו כי בלילה הלך לעולמו. על השולחן שלו היו מונחים התיקים מסודרים עבורנו – כאילו ניבא לו לבו שעליו למהר ולסדר את ענייניו. 

לזכרו נעלה מתוך ארכיונו קטע ממכתב ששלח לדן פגיס – דברים מן הלב, ממשורר למשורר: " ובכל זאת: מרגעי-נס מועטים אלה בנויים הרי חיינו, וימינו האפורים והכבדים מקבלים את אורם מרגעי 'החיים האמיתיים'. ואם תפקיד לנו בעולם מבוהל זה, הרי תפקידנו לצמוח לאחריות של קבלת דין רגעי האור והאושר, לבנות את 'יומנו הרע', שיהיה מוכן לאות, לברוא את עצמנו בריאה מחודשת יום-יום שנהיה ראויים לנס".

תקציב המדינה כגבינה שוויצרית

לכבוד יום הולדתה של נתיבה בן יהודה (26 ביולי 1928) נעלה מארכיון "גנזים – אגודת הסופרים" כמה מאמרותיה ובדיחותיה, חידודיה והלצותיה – להעלות את המוראל בימי קורונה אלה. לוחמת פלמ"ח וסופרת שהפליאה לתאר את הימים הקשים של מלחמת העצמאות מנקודת מבטה של אישה ("בין הספירות", 1948), שדרנית רדיו אהובה ומילונאית של לשון הסלנג העברי. וזכור לטוב ה"מילון לעברית מדוברת" שחיברה יחד עם דן בן אמוץ.

בארכיונה הגדול שב"גנזים" מאות פתקים ודפי מלאים ברשימות, דברים שאספה מפה ומשם. כמו הזיכרון הזה של גברת מרמת גן שנזכרה, תוך הבעת חשש שמא הסיפור בוטה מדי מלהשמיעו ברדיו: "11.7.79 – הגברת לאה צ. מרמת גן כתבה: אני זוכרת כשבאב-אל-ווד הייתה בכותרות ב-48, היא מיד נהפכה למילה שימושית בשפה, ולמרות שאולי לא נאה להגיד ברדיו, אבל הפירוש של המילה הזו, היה: כשלובשים מחשוף עמוק רואים לך את הבאב-אל-ווד".

ואם בענייני הפגנות עסקינן – מי אינו זוכר את הביטוי "פרצוף מפזר הפגנות", אף הוא בין רשימותיה של בן יהודה. ובדיחות, מהימי של "בדיחות אשכול", שנראות אקטואלית לגמרי: "קללה חדשה שנפוצה לאחרונה בצמרת במדינה: הלוואי שהשמועה שמפיצים עליך תהיה אמת!". או- בעניין התקציב השנתי שלנו: "תקציב המדינה דומה לגבינה הולנדית – ברגע הראשון מרגישים רק בריח. אחר כך מגלים את החורים".

רשימת שמות פרטיים – מרשימותיה של נתיבה בן יהודה

נתיבה בן יהודה. רשמה על כל דבר שנזדמן לידה

מעשי תככים ואהבים בחוף הים בתל-אביב

החודש צוין יום הולדתו (11 ביולי 1919) וגם יום פטירתו (19 ביולי 1989) של בנימין תמוז, סופר, מתרגם, עורך ומבקר, צייר ופסל. תמוז הטביע את חותמו על חיי התרבות בארץ לא רק ביצירתו העשירה, אלא גם בפעילותו כעורך המדור הספרותי של "הארץ" וכמבקר האמנות של המדור.

לזכרו נעלה מארכיון "גנזים – אגודת הסופרים" מכתב מתחילת דרכו הספרותית – עת הוא היה סופר צעיר, בן עשרים ושתיים, שפנה בדחילו ורחימו ליצחק למדן עורכו של כתב העת הספרותי היוקרתי "גליונות". מכתבים דומים קיבל בוודאי, כעבור שנים, מסופרים צעירים – בתפקידו כעורך מדור ספרותי. מעניין כי על המכתב חתם בשם "בנימין תמוז", אך הוא מעיד שעל תיבת הדואר בביתו עדיין הופיע שמו הקודם "בנימין קמרשטיין".

"14.7.1941 תל-אביב

למר למדן – שלום,

לפני שנה מסרתי ל'גליונות' ספור בשם 'קיץ על החוף' ובו מעשי-תככים ואהבים של אנשי חוף הים בתל-אביב; בהם גנבים, סרסורים לדבר עברה ונערה-סוטה אחת. לתמהוני – קיבל מר למדן את הספור ויעצני לעדן מעט את הפתיחה. זאת עשיתי ברצון, אלא שמאז עברו על הספור כמה גלגולים ועתה אני מחזירו ל'גליונות' בתקוה להדפסה.

בכבוד, בנימין תמוז.

כתובתי: בנימין קמרשטיין, רחוב נחלת בנימין 28, תל אביב "

בעקבות פרסום הפוסט – מוסיפה לנו פרופ' נורית גוברין עובדה מעניינת: בסופו של דבר לא פורסם הסיפור ב'גליונות'".

בנימין תמוז ליצחק למדן. גנבים, סרסורים ונערה סוטה אחת

וליבי יוצא אליך

אתמול צוין יום פטירתו של חיים נחמן ביאליק (כ"א בתמוז תרצ"ד) – ולזכרו נעלה שכיית חמדה מארכיון "גנזים – אגודת הסופרים": מכתב אהבה. ביאליק נודע גם בשירי האהבה היפהפיים שלו שרבים מהם הולחנו ומבוצעים עד היום, כמו "קומי צאי" (אחותי כלה) או "הכניסיני תחת כנפך" – שבה הציג את השאלה הנצחית "אומרים אהבה יש בעולם – מה זאת אהבה?"

ידע גם ידע מה זאת אהבה. וההוכחה: מכתב ששלח ב-27.2.1931 לחיה פיקהולץ, מורה עברייה (שלימים הייתה אהובתו של אליעזר שטיינמן, אביהם של נתן שחם ודוד שחם) שעמה ידע ימים של חמדה, ובמלים פשוטות ניהל עמה רומן. מי עוד יכול לכתוב כך, מלבד ביאליק: "החמודה. גם תמול גם היום לא פקדני קולך, ולא ראיתי את מראייך ולבי יוצא אלייך. לא ידעת עד כמה החלימו מגעי אצבעותייך את לבי ועד כמה הרנינה קרבתך את בשרי. כל נשיקה ונשיקה אשר חתמת בפני ובידי היו כצרי לנפשי".

חיים נחמן ביאליק לחיה פיקהולץ. והנני נושק את כל פרקי אצבעותייך יחד

על חרטא ועל מפגינים

ארכיון "גנזים – אגודת הסופרים" מזכיר לנו מדי פעם כי אין חדש תחת השמש. בעקבות הפגנת הפנתרים השחורים בירושלים ב-18.5.1971 והתבטאויותיו של ראש העירייה טדי קולק נגד המפגינים – התפרסמה הרשימה הזו. וכאז כן היום, מה שעורר את חמתו של בעל התגובה, דן בן אמוץ, הוא ההתנשאות של נציג השלטון והניתוק מהעם – אם תרצו: מהדורה חדשה של ההכרזה כי הדיבורים על רעב ללחם הם "חרטא".

"שני דברים הדאיגו אותך, טדי קולק יקירי, בהפגנת הפנתרים השחורים בעירך. אחד היה העובדה שהם רמסו את הדשא לפני בית העיריה. השני, שבין המפגינים היו הרבה בחורים שבעים. הואיל ואני מפגיע שבע, כרצוני להסביר לך מדוע מותר לי בכל זאת להפגין עם אנשים אחרים שאינם שבעים כמוני.

"מה שאתה דורש ממני, הוא תמורת האוכל שנתת לי, שאסתום את פי. מחיר כבר…. מצפוני אינו נקי, ולכן אשתדל גם להפריע לך במידת האפשר, תוך חוסר התחשבות במצב הדשא לפני משרדך".

אגב, מעניין כי החתום הוא ד"ר זרח קלונימוס (הכהן) – שהוא שמו של אחד הדוברים הלצים בטור הסטירי השבועי "עוזי ושות'", שאותו ערך בתחילה בנימין תמוז ב"הארץ" ולאחר מכן עמוס קינן ב-1949-1952. נראה כי דן בן אמוץ, שבארכיונו נמצא קטע העיתון הזה, מיחזר את שמו של אותו גיבור – חברם של הטיפוסים האחרים כמו ירחמיאל המפא"יניק, משה הר מים הפקיד מהקריה וזלמן המשוגע.

למרות הקורונה – דורה אברהמית הגיעה ל"גנזים"

אנשי מכון "גנזים – אגודת הסופרים" לא נתנו לקורונה לשבש את תכניותיהם. במבצע משולב של הכוחות המיוחדים הובא אלינו ארכיונה הנדיר, של אחת המעניינות והנשכחות בסופרות פורצות הדרך של העלייה השנייה: דורה אברהמית (1975-1886).

דורה אברהמית (אברמובסקיה), מהפכנית שנרדפה על ידי השלטונות הרוסיים בתחילת המאה הקודמת, והתוודעה ליוסף חיים ברנר עוד ב-1907 – לא עשתה חשבון לאף אחד. מכיוון שלא האמינה במושג הנישואים לא טרחה להתחתן עם בן זוגה המהפכן מיכאל גולוכוב – וגם עזבה אותו באותו להט ועלתה בגפה לארץ ישראל ב-1913 עם שלושת ילדיהם. עבדה כתופרת וכמבשלת, וגורשה על ידי הטורקים. חזרה לארץ ב-1919 באנייה "רוסלאן". החלה לפרסם סיפורים וכתבה רומן "חיים", שתורגם והוצא לאור על ידי אברהם שלונסקי ב-1929 במהדורה שאזלה זה מכבר. ספר נועז על חייה של אישה צעירה, בעולם גברי מהפכני.

לאחר שנכדתה ניצה שחר, בת קיבוץ ראש הנקרה, לא יכולה הייתה מפאת הסגר של הקורונה להביא את הארכיון ל"גנזים" בתל אביב, גויסה למבצע המתנדבת שלנו רונית פומרנץ מקיבוץ חניתה. היא הביאה את הארכיון בשלום בשבוע שעבר, ובו אוצר של ממש: כתבי יד ומכתבים שלא נחשפו עד כה לעין זר. אמיר בן עמרם "מגנזים" אף העלה לויקיפדיה ערך עליה – ונקווה שעתה יקודם המחקר והפרסום של סופרת נשכח זו.

דורה אברהמית בצעירותה

דף מאחד מכתבי היד של דורה אברהמית

ע. הלל, ילד שלי מוצלח

שלושים שנה מלאו היום לפטירתו של מי שהכניס לחיינו את "מי יודע מדוע ולמה הזברה לובשת פיז'מה", "ככה סתם", "דוד שמש ואנטנה גם" וכמובן את "יוסי ילד שלי מוצלח". ב-30 ליוני 1990 הלך לעולמו הלל עומר הידוע יותר כ-ע. הלל, סופר, משורר ואדריכל נוף. זכה והטביע חותמו לא רק על ספרות הילדים, השירה והפזמונאות שלנו, אלא גם על הנוף – בין היתר תכנן שכונות רבות ברחבי הארץ, היה הגנן הראשי של עיריית תל אביב ותכנן את גן העצמאות, את גן התקווה ואת פארק צ'ארלס קלור בחוף הים.

לזכרו נעלה מארכיונו שב"גנזים – אגודת הסופרים" שיר פחות מוכר שלו, באווירה אחרת, בכתב ידו ובמכונת כתיבה – "אמש בטלוויזיה". שנים רבות חלפו והחוויה מוכרת – הדיכאון שחוטפים למראה החדשות בטלוויזיה.

"כל הלילה שכבתי ער בעיניים קמות מביט במטע הבננות / שנחרב בכפור שפקד את הארץ אמש / בטלביזיה // ולנגד עיני תמונת האיכר ההולך וצועק וזועק אל שדה / הקוצים ובוכה על משקו שהוכה ונשדד על ידי הבנק אמש / בטלביזיה. // ומתבונן בפועל היושב דומם בפתח המפעל / הנעול ואינו משיב דבר למראיין איש / הטלביזיה. // וצופה במחול המקוננות הלבנוניות טבוחות בעליהן וילדיהן אמש / בטלביזיה. // ואחר כך ירד השלג על מסך הטלביזיה ואני שכבתי / ער בעיניים קמות כל הלילה"