הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים

סטטיסטיקה

  • 43,671 צפיות
Follow הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים on WordPress.com
Follow הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים on WordPress.com

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

הצטרפות ל-152 עוקבים

אין זה ממנהגי

לפני כחמש עשרה שנה כאשר נפרדו ב"ידיעות אחרונות" מזיסי סתוי שערך במשך כשלושים שנה את המוסף הספרותי של העיתון, היה ברור לרבים שעם פרישתו לגמלאות תם עידן. היום אפשר להיזכר בגעגועים במוסף הגדול שאת שעריו פתח זיסי סתוי, שנפטר בשבוע שעבר, בפני ותיקים וצעירים. זיסי, כפי שקראו לו, היה ידוע בנועם הליכותיו, אך גם בידע הרב שלו ובקפדנות על כל תו ותו.

עוד לפני עידן המחשב והאינטרנט היה חדרו הקטן בבניין ידיעות אחרונות שברחוב מוזס, בניין שגם הוא לא קיים עוד, מקום עלייה לרגל ליוצרים שהביאו במו ידיהם את כתבי היד שלהם. ניתן היה לראות שם חבורה נכבדה של גדולים וותיקים, לצד צעירים שפסעו פסיעות ראשונות בשדה היצירה. מתוך ארכיונו הגדול שב"גנזים – אגודת הסופרים" נעלה מכתב אחד – המשקף היטב את אישיותו ודרכו כעורך.

וכך ענה זיסי סתוי למי שפנה אליו בבקשה ש"יזמין" מכותב אחר התקפה על יוצר אחר:

"זה ימים אחדים, מאז שיחתנו הטלפון, אני מתלבט בנושא שדיברנו עליו. בסופו של דבר, הגעתי למסקנה שלא אוכל לטלפן ל…. ולבקש ממנו את הרשימה הנדונה.

במשך כל שנות עבודתי במוסף לא "הזמנתי" אף פעם רשימת-התקפה על מישהו. מעולם לא הצעתי למבקר לכתוב "נגד" ספר או יוצר, אלא הנחתי לכותב להביע את דעתו בחופשיות.

גם במקרה הנדון לא אוכל לחרוג ולעשות מעשה, שעל פי הקוד המוסרי שלי נראה לי בלתי אפשרי, ואף בלתי הוגן".

יהי זכרו ברוך.

שלמה שבא וזיסי סתוי (משמאל), 1987 צילום: דינה גונה

באנו חושך לגרש במחנות העקורים באיטליה

תגלית מרגשת ב"גנזים" לכבוד חג חנוכה: המתנדבת אורה זמורה המסדרת את הארכיון של "דבר לילדים" מצאה מעטפה ובה מכתב מיוסף רפופורט, מורה-שליח מארץ ישראל, למערכת העיתון. במכתב צירף לפרסום תמונות ממצגת לחג החנוכה בביצוע ילדים ניצולי שואה ששהו במחנה העקורים בריבולי שבצפון איטליה בשנת 1946-7.

העורך לא פרסם כנראה את התמונות והמעטפה נשכחה בארכיון. והנה יש לנו הכבוד והזכות לפרסם את התמונות המיוחדות האלה. באיחור של 75 שנה אמנם, אך מוטב מאוחר וכו'. והרי התמונות לפניכם: חשמונאי אמיץ מול אנטיוכוס הרשע וילדים במצגת מוארת של הדלקת חנוכיה, ככל הנראה נר רביעי.

מיהם הילדים החמודים האלה ומה עלה בגורלם? מי שיודע, מוזמן לפנות ל"גנזים – אגודת הסופרים". חג שמח.

צפור שחורה שבתה אותי

רק באחרונה זכינו שארכיונו של יותם ראובני הופקד ב"גנזים". עם היוודע דבר מותו היום, נעלה לזכרו אחד מכתבי היד שלו שבארכיונו.

יותם ראובני נודע כפורץ דרך ביצירתו הייחודית. נולד ביאשי שברומניה, ועלה עם אביו ואחיו לישראל ב-1964. כיוצר פורה, סופר, משורר, מתרגם ומו"ל, נתן ביטוי לחיי ההומוסקסואלים בישראל כבר בשנות ה-70. ספרו "בעד ההזיה" עורר תגובות רבות והתקבל בהערכה רבה על ידי קהל הקוראים והמבקרים.

צפור שחורה שבתה אותי

צפור שחורה לטפה אותי

צפור שחורה נשקה אתי

צפור שחורה ישנה אתי

פה על הכר.

צפור שחורה תמית אותי

צפור שחורה תיקח אותי

צפור שחורה תאהב אותי

צפור שחורה לא תשאירני

על הסף

יותם ראובני. צפור שחורה (ארכיון גנזים)

כמה סביבונים אפשר לייצר משיר אחד?

בעידן המיחזור כמה נחמד למצוא "פנינה" כזו – כפי שקוראת למציאות שלנו אדיבה גפן יו"ר גנזים, שצוללת ושולה עוד ועוד פנינים בארכיון שלנו העמוק מני ים. קטע של כתב יד של אהרן אלמוג מארכיונו שב"גנזים – אגודת הסופרים". להפתעתו גילה אוצר שנשכח בתא המטען של מכוניתו הישנה: שיר ישן שלו שהוכן אי-פעם לפרסום במוסף לספרות של ידיעות אחרונות, עוד מתקופת טרום המחשבים כאשר סידרו טקסטים במסדרת עופרת, ה"לינוטייפ" של פעם.

זיסי סתוי, העורך המיתולוגי של המוסף לספרות של ידיעות אחרונות, לא צריך היה כבר את שורות העופרת, אלא רק בסדר מחשב. ואהרן אלמוג – וזו ההפתעה בדיוק בשבוע שלפני חנוכה – עשה חשבון זריז שמהעופרת שבה נוצקו שורות השיר שלו, אפשר ליצר לא פחות מ-50 סביבונים לחנוכה.

התחתנתי – אך את שם משפחתי איני משנה

על ספריה של ימימה אבידר טשרנוביץ, כלת פרס ישראל לספרות ילדים, גדלו דורות של ילדים ונערים. הייתה פעילה בתחום ההוראה והיצירה, והוציאה עשרות ספרי ילדים. ולמי שחשב שהנוהג של נשים לשמור על שם הנעורים שלהן בחתונתן הוא מנהג חדש שבא למדינה – היא כבר עשתה זאת לפני תשעים שנה.

ב-1931 נסעה ללמוד חינוך באוניברסיטאות ברלין ווינה, וגם פגשה בחור "טוב מאד" – את יוסף רוכל (שלימים שינה שמו ליוסף אבידר) שהגיע לוינה לטיפול רפואי לאחר שכף ידו הימנית נקטעה באימון של "ההגנה". לאחר כחודש של היכרות – התחתנו.

היא סיפרה על כך למשפחה, ובמכתב מ-15 לינואר 1932, שהתגלה במכון "גנזים", הסבירה כי החליטה לשמור את שם נעוריה. וגם, ציינה – לשמור על עצמאות כלכלית: "אין אני חושבת גם להבא להיות תלויה אף כמלוא הנימה ביוסף במובן החומרי. הוא ודאי יוכל להרוויח בארץ די צרכו, וגם אני לא אשאר מחוסרת עבודה… יוסף בחור טוב מאד, חבר טוב, וטוב לנו יחד והן זה העיקר, לא כן?"

ובהמשך בהדגשה: "את שם משפחתי אני איני משנה. יוסף מסכים לכך".

ימימה אבידר טשרנוביץ למשפחתה. באמת טוב לי עכשיו

למה החיפזון? יצר הוא באדם

קשר מיוחד היה למחזאי והסופר יוסף בר-יוסף, שמחר ימלאו שלושים יום לפטירתו, עם הסופר אהרן ראובני (1971-1886). בארכיון "גנזים" התגלו באחרונה מכתבים ששלח בר-יוסף לראובני. ניכר שהמחזאי שהיה צעיר ב-47 שנה מן הסופר הוותיק, העריך אותו מאוד וביקש את עצתו ואת דעתו.

לזכרו של יוסף בר יוסף, נעלה את אחד המכתבים האלה – אין תאריך ואין לדעת לאיזה מחזה הוא מתכוון.

"לאהרן ראובני שלום וברכה,

סיימתי את כתיבת המחזה, שעליו סיפרתי לך, והריני שולח את כתב היד אליך. למה החיפזון? יצר הוא באדם. מה עוד שאני תולה תקוות במחזה הזה. לא שכתבתיו בהתלהבות. להיפך, מחזות קודמים, שהיום איני מרוצה מהם מאוד, כתבתי בהתלהבות גדולה יותר. אם זה סימן לטובה – סימן כבר יש לי. בטובה עוד איני בטוח. ולכן אני מצפה לדעתך, גם משום טעמך ונסיונך, גם משום שאני בטוח בגילוי לבך, שלא תתחשב בתקוותי."

מסביב יש כל כך הרבה אפרורית. יש סתיו ויש מלחמה

היום מלאו מאה שנה להולדתה של יהודית הנדל (25/10/1921), כלת פרס ישראל, סופרת פורצת דרך שכתיבתה הייחודית עוררה עניין רב מתחילת דרכה. לכבוד יום הולדתה, נעלה מארכיונה שב"גנזים" דף ממכתב ששלחה לסופר ולעורך מנחם פוזננסקי. סופרת צעירה, בת עשרים, לאחת הדמויות הבולטות ב"מילייה" הספרותי של שנות הארבעים. בכמה שורות שרטטה אווירה של תקופה קודרת – היישוב בארץ ישראל על רקע המלחמה באירופה וידיעות נוראות שמגיעות על השואה. מכתב מ-22 לאוקטובר 1941, השבוע לפני שמונים שנה.

"זה ימים אחדים שאני מתכוננת לכתוב לך, אבל מסביב יש כל-כך הרבה אפרורית, יש סתיו ויש מלחמה ומכבידות הידיעות המגיעות משם, וקשה, קשה להשתחרר. כשהלב לא היה פנוי, פנוי לחלוטין, לא יכולתי לכתוב לך. הרי תסלח לי על כך. מכתבך היה לי חג, היה חג גדול ועמוק מאוד. לענות עליו מתוך תחושת חולין, אפורה וכבדה, לא יכולתי".

יהודית הנדל למנחם פוזננסקי. קשה להשתחרר

ילדי המפתח וימימה אבידר טשרנוביץ

"דומני שלראשונה נגעתי בבעיה הכאובה של ילדי המפתח", כך כתבה סופרת הילדים והמחנכת ימימה אבידר טשרנוביץ, שהיום מלאו 112 שנה להולדתה (8 באוקטובר 1909). לפחות להורים בוודאי אין צורך להציגה: דורות של ילדים ובני נוער גדלו על ספריה של כלת פרס ישראל לספרות ילדים – מ"סיפורים לרמה", "מוקי השובב" ועד "שמונה בעקבות האחד".

לזכרה וציון יום הולדתה נעלה מארכיונה שב"גנזים", מכתב ששלחה לבינה ולאוריאל אופק – ובו ציינה כי ספרה החדש ("הלו סבתא", הוצאת כתר 1983, צייר יפתח אלון) עוסק בבעיה המוכרת להורים עד היום:

"בינה ואוריאל היקרים. בזמן האחרון אני מבלבלת לכם את המוח, אך זה כל כך נעים לשוחח אתכם – אפילו באגרת קטנה. כתירוץ מצורף למכתב זה הספרון ש'הריונו' נמשך ונמשך: 'הלו סבתא זו אני מדברת'. יפתח אלון עשה עבודה יפה ודומני שלראשונה נגעתי בבעיה הכאובה של 'ילדי מפתח', כלומר: הילדים שמגיעים הביתה ואמא עדיין בעבודה".

ימימה אבידר טשרנוביץ למינה ואוריאל אופק. דומני שזה ספרי ה-40

ימימה אבידר טשרנוביץ בחדר עבודתה, תחילת שנות החמישים (באדיבות המשפחה)

כעת אני שוכב בסוכה

עלעול ביומנים של "הילדים של פעם" מעלה "תמונות של פעם", כמו תיאור בניית הסוכה המאולתרת ביומנו של אוריאל אופק שב"גנזים". לא הייתה אז "סוכה לנצח" של ימינו. בטח לא בשנות השלושים של המאה שעברה בשכונת בורוכוב בגבעתים שבה גדל אופק (יליד 30 ביוני 1926). סכך סחבו מחצר של שכן, כמה קישוטים, מרבד ישן על האדמה – והרי לכם סוכה לתפארת. ומה קוראים בסוכה? כמובן – "דבר לילדים", שלימים היה אוריאל אופק העורך שלו. נעלה קטע מיומנו, לזכרו של סופר הילדים וחוקר ספרות הילדים, המשורר, המתרגם והפזמונאי.

"היום חג הסוכות. אתמול בנינו אני ואחותי סוכה ב"ח" אשר בין חדרנו ובין חדר סבתא. היינו צריכים להוסיף רק עוד קיר. אני ואחותי חיברנו שני מכסות, ותלינו אותם, אח"כ חיברנו לגג ירק ש'סחבנו' מלובמו [שם של שכן כנראה]. ועכשיו – שמנו מרבד על הארץ, הבאנו שולחן. קישטנו את הסוכה, ו'סליק מסכת סוכה'. כעת אני שוכב בסוכה ומעלעל ב'דבר לילדים' שהשגתי אצל אהרונצ'יק וינשטיין. אביו עובד ב'דבר' וכל שבוע אני משיג אצלהם את 'דבר לילדים'".

חג שמח.

דף מיומנו של אוריאל אופק. סליק מסכת סוכה ("גנזים")

אורי יקר, מכתביך הם לי כרפואה טובה

אתמול ציינו את יום הולדתו ה-140 של יוסף חיים ברנר (11 בספטמבר 1881). לא רק מחלוצי הספרות העברית המודרנית היה, אלא גם "פייטר" במלוא מובן המילה. הוגה, פובליציסט חסר פניות וחסר מורא, מבקר ספרות ועורך שנהיה לדמות אגדית ולאומית בעקבות הירצחו בפרעות תרפ"א.

ארכיונו שב"גנזים" מכיל עדויות נדירות על אישיותו המורכבת, המיוסרת והרגשנית – על מה שמתחת לחזות החיצונית הנזירית והקשה. מרגשים הם המכתבים שכתב לאורי בנו, שאמו חיה ברוידא לקחה עמה לאירופה לאחר הגירושים מברנר. האדם הסגפן והקודר מתגלה בהם כאב דואג ואוהב, המתגעגע אל בנו יחידו ומצפה לרגע שבו יחזור עם אמו לארץ ישראל ויפגוש בו שוב. רגע זה לא הגיע. כאשר חזרו חיה ברוידא ואורי לארץ ישראל, כבר לא היה ברנר בין החיים.

וכך כתב ברנר לאורי באחד ממכתביו: " אורי יקר, מכתביך הם לי כרפואה טובה. אני גר בקמפ, הנקרא גדוד עבודה. אני אהיה פה עד סוף הקיץ. וכאשר תשוב עם אמא, אבוא לראותך. השנה לא קר ואין הרבה גשמים. האהל שלי הוא טוב. רק שקשה לשלוח מפה מכתבים הרבה, כי הגדוד הוא בשדה. היה, בני, בריא וטוב וגיבור כמו שהיית עד כה. אני שלך לתמיד, יוסף חיים."