מכון גנזים ע"ש אשר ברש

סטטיסטיקה

  • 16,115 צפיות
Follow מכון גנזים ע"ש אשר ברש on WordPress.com
Follow מכון גנזים ע"ש אשר ברש on WordPress.com

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

הצטרפו אל 149 שכבר עוקבים אחריו

הפסיקו את ההצגה!

תשמעו סיפור: באמצע העלאת הצגת בכורה בתאטרון הבימה קם אחד המוזמנים, סופר מכובד וידוע, וצעק "הפסיקו את ההצגה הזו!"

הזמן: 6 במאי 1944, ההצגה: "לא אמות כי אחיה" של הסופר והמחזאי דוד ברגלסון (שנרצח שמונה שנים מאוחר יותר על ידי סטלין), הצופה הזועק חמס: גרשון שופמן.

הפרשה עוררה את אחד הפולמוסים הסוערים שהיו בציבור הישראלי סביב הצגת תאטרון – ולא נערוך השוואות לימינו, אין צורך (ותודה לנורית גוברין שהאירה את עיני בציינה כי הפרשה תוארה בהרחבה בספרה "מאופק אל אופק: ג. שופמן חייו ויצירתו"). גיבורו של המחזה הוא אברהם בר, יהודי המתגורר בברית המועצות, ששכל את בנו הראשון במלחמת העולם הראשונה ואת בנו השני במלחמת העולם השנייה. במערכה השנייה, בשעת שיחה המתנהלת על הבמה בין קצין גרמני לבין חייט יהודי, קם גרשון שופמן וצעק "זהו חוסר טעם, הפסיקו את ההצגה הזו". ברשימה קצרה שפרסם ב"דבר" כתב שופמן: "לשם מה ולמה עלינו לשבת ולהביט אל צלב הקרס הענקי. די שראינוהו שם?… האין משום חילול הארץ וה'בימה' בעצם הדקורציה? ולשם מה ולמה שואל אני עליי לראות פרטי התעללות נאצית, פרטים איומים בביצועים שחקנים יהודים, שישימו עצמם נאצים?"

שחקני ההצגה רתחו. שלושה ימים אחרי הסקנדל,  טרחו כולם וחתמו על מכתב מחאה לאגודת הסופרים. מכתב זה התגלה השבוע ב"גנזים" – "הפרעה בלתי מרוסנת כזאת למהלך הצגה תיאטרונית במעמד-כבוד של הצגת בכורה, נראה לנו שיש להגדירה כשערורייה שעוד לא הייתה דוגמתה בקורות הבמה העברית".

הבימה נגד שופמן

שחקני הבימה נגד גרשון שופמן. אנו תובעים לקרוא אותו לבירור (גנזים)

5

התוכניה של ההצגה

2

מהדמויות בהצגה. גב' גינתר, מזכירתו של המפקד הנאצי, וצלב הקרס

ברכות להלית ש"יש לה דומה רק בראי"

 

 

אנחנו ב"גנזים" מצטרפים למברכים את הלית ישורון, שבין שאר עיסוקיה מסדרת עתה אצלנו את ארכיונו הגדול והעשיר של אביה אבות ישורון – לרגל קבלת "פרס אביב למפעל חיים" שיינתן השנה לראשונה בפסטיבל המשוררים במטולה.

וזו הזדמנות לחשיפה ראשונה של הקדשה על שער הספר "האפרח העשירי" שהעניק נתן אלתרמן להלית הצעירה "אשר יש לה דומה רק בראי".

נתן אלתרמן מקדיש ספר להלית ישורון 001

ויש לנו כבר 150 הרוגים ויותר מ-350 פצועים

לרגל יום הזיכרון ויום העצמאות אני מביא כאן את מכתבו המרגש של יורם קניוק, חייל בן 18, להוריו. את המכתב כתב  ב-30 במאי 1948 בשוכבו פצוע בבית הבראה לפצועי הקרבות בירושלים, לאחר שנפצע בקרב על הר ציון. טלפונים לא היו אז, לבוא לבקר אותו בירושלים הנצורה בוודאי שאי אפשר היה – ועד כמה שאפשר החייל הצעיר משתדל שלא להדאיג את הוריו. מתוך תיאורי הקרבות וההווי עולים הדי הפיצוצים והיריות, הדי הקרבות בירושלים, גבורת התושבים, גניחות הפצועים וזיכרון החללים. ההורים בטח התפלצו מדאגה, אבל אנחנו, ממרחק השנים, זוכים מתיאור חי ומרגש ומכאיב בכנות שלו, הומור שחור לצד עצב גדול שמנסה להסוות עצמו מאחורי תיאורי הווי. לאל אצטט – פשוט מומלץ לקרוא.

ועל החתום: יורמכם.

יורם קניוק 1 להוריו 001יורם קניוק 2 להוריו 001

 

קניוק 3 להוריו 001

קניוק 4 להוריו 001

משוררת שצמחה מעצמה, מאדמתה, כמו לא ידע איש מי נטע

פרסום ראשון: לרגל יום הולדתה של אסתר ראב, שיחול מחר  (25 באפריל 1894) – אני מפרסם כאן שיר שכתב אבות ישורון עליה, זמן קצר לאחר מותה (4 ספטמבר 1981). את השיר הפקידה ב"גנזים" בתו, הלית ישורון, המשלימה ומסדרת עתה את ארכיונו הגדול.

אני מביא כאן את שני הבתים הראשונים של השיר, בכתיב מלא – מוזמנים להשוות למקור המקסים של אבות ישורון:

"ציפורי שמים לימדו אותי לשיר". / משוררות עבריות מן העליה השנייה והשלישית, לא / היכרתי הרבה. הן היו גדלות הזן שהובא על / ידי הגל לכנרת או לקיבוץ גבת, כמו רחל או / פניה ברגשטיין. ואילו משוררת שצמחה מעצמה / מאדמתה, כמו לא ידע איש מי נטע, היא אסתר ראב. / כמו את אם החיטה מצא אהרונסון בזכרון יעקב / כן את אסתר ראב מצאה סבתא של המושבות. / מהשיר הקדום, שירת דבורה, שריקות העדרים, הגיע השרקרק עד אוזני פתח תקווה".

בשורות האחרונות, מסבירה הלית ישורון, התייחס אבות לספר שיריה הראשון של אסתר ראב "קמשונים" ולשירה "שרקרק בוכה" שפורסם ב"חדרים" 1 – והיה למעשה השיר האחרון שפרסמה בחייה.

כדרכו כתב אבות ישורון את שירו על דפי נייר ארוכים – כך שיש חפיפה בין שני הצילומים. גם זו לטובה – יש לכם הזדמנות ליהנות מכמה שורות פעמיים.

אבות ישורון על אסתר ראב 1 001

אבות ישורון על אסתר ראב (גנזים)

אבות ישורון 2 על אסתר ראב 001

אבות ישורון (המשך הדף הקודם). והיא כבר פה, והיא כבר כותבת

 

 

מתוך צער עמוק ומתוך געגועים

אחת המטרות שלשמן הוקם ארכיון גנזים ב-1951 הייתה כינוסם והצלתם של כתבי יד ומכתבים של סופרים יהודיים שנספו בשואה ושל סופרים יהודיים שכתביהם נפוצו בארצות רבות. בין הסופרים שנספו בשואה וכתביהם הובאו ונשמרו ב"גנזים" נמצאים דוד פוגל, הלל צייטלין ושמעון דובנוב.

בערב יום השואה אנו מבקשים לשוב ולהעלות את זכרם של סופרים ושל מיליוני היהודים שנספו בשואה, ואת זכרה של התרבות המפוארת ששגשגה באירופה – תרבות המיוצגת באלפי כתבי יד, מסמכים ומכתבים המופקדים ב"גנזים".

בחרתי בעמוד מתוך כתב יד של הסופר וההיסטוריון, מגדולי ההיסטוריונים היהודיים ("דברי ימי עם עולם") שמעון דובנוב (1941-1860). עם כיבוש ריגה על ידי הגרמנים נכלא דובנוב יחד עם שאר יהודי העיר בגטו ריגה. ב- 8 בדצמבר 1941 הובל עם אלפי יהודים לגיא-ההריגה שֶבֹ-רוּמבּוּלי הסמוכה לריגה. הוא צוּוַה לעלות למכונית, שהובילה את הזקנים והנכים. מחמת מחלתו לא היה מסוגל לעלות למכונית. שוטר לטבי ירה בו והרגו.

דובנוב

שמעון דובנוב

אני מביא כאן כמה דפים מתוך מאמר שכתב, כשבע שנים לפני הרצחו – דף ראשון ואחרון. ושווה עד מאוד לקרוא את הסיפא: "כל מבקש אמונה עומד במדרגת מאמין, עד כמה שהוא מאמין באפשרות השגת האמת. ואפילו מי שהתייאש מתקוה זו מתוך צער עמוק ומתוך געגועים לפתרון חידת העולם – יוכל להצטרף אל מנין הצדיקים שבדור"

שמעון דובנוב 1 002

שמעון דובנוב – הפתיחה למאמר "פילוסופיה בכתבי הקודש"

שמעון דובנוב 2 001

שמעון דובנוב. יאמרו נא ה"איובים" שבכל הזמנים והארצות

משעמם לאורי צבי גרינברג כאן, ישעמם לו שם – אבל לצאת לנופש חייבים

עושה טוב בעיניים ובלב, או במקום אחר שאיני יודע להגדיר אותו, בנשמה אולי – כשקוראים מכתבים של אנשים כאלה, כשם שנעים לחך וללשון מאכלים של שפים טובים, מעולים, הכי נפלאים שיש. כתב אורי צבי גרינברג ליוסף חיים ברנר מכתב, והעט הנובע רצה על הנייר, משאירה כתב קליגרפי ממש, וצבע הדיו כביום שבו הונח על הנייר שהצהיב בינתיים. "אין תקוה עוד שקובצי 'הרביבים' יופיעו – כך כותב אתה. ואני חושב: בין יתר התקוות היפות שאינן כבר – עוד אחת נתווספה… ברם כלום אין זאת מן הרגיל אצלנו?… יש מדמה אני, שבכל התקוות שלנו – האפסות, שצריכה לבוא בסופן, נוצרות עוד קודם לכן…"

ובהמשך עובר לענייני חולין: "מחר מחרתיים הריני נוסע מזה לנאות-קיץ, מתכון אנכי לשם התבדרות קצת מן ה'יש' המעיק פה. ברם, ידוע לי: אותו השעמום שבכאן, ימצאני גם התם, אבל לנסוע בכלל – נסיעה אינו שתהיה… יש צורך והכרח. ומה בפרט שלהפסיד אין – כי מה יש?"

גרינברג אורי צבי אל ברנר 001

אורי צבי גרינברג לברנר. אין מה להפסיד

אכתוב לך על הסוסים שלנו

"המכתב שבגללו – כתבתי את חומי", כך ציינה סופרת הילדים הרצליה רז (2016-1921) בשוליו של מכתב שקיבלה "מי גידעון ברנדס (הבן של נחום ובובוש) מנאות מרדכי".

ואכן – כשילד כותבת מכתב שכזה, איך אפשר שלא לכתוב ספר ילדים על סוס שקוראים לו חומי? "ואני באמת אכתוב לך על הסוסים שלנו. הסוסים שלנו הם טובים בעיקר בגלל שיש לנו במשק סבא וקוראים לו אבא לנר. הוא מלמד את הכיתה של אבא שלי לרכב ואת הכיתה שלי לרכב. לסוסה שרוכבים עליה קוראים לה בובה. היא סוסה לבנה ושקטה וכולם אוהבים אותה. עכשיו מעמנים סוס שהי חומה וקוראים לה אמיתה. וגם אותה אוהבים, מאוד. יש לנו סוס יפה נורה וחזק נורה וזריז נורה. העור שלו מבריק כל כך (זה סוס ענגלי). קוראים לו ברק ובובה היא האמא שלו…"

מכתב מילד להרצליה רז 1 001

שלום לך הרצליה. אספר לך על הסוסים שלנו

מכתב ילד 2 להרצליה רז 001

את הסוס חמסין נתנו לגרעין שהיה עצלנו

סוס להרצליה רז 001

והנה הסוס שלנו