מכון גנזים ע"ש אשר ברש

סטטיסטיקה

  • 24,442 צפיות
Follow מכון גנזים ע"ש אשר ברש on WordPress.com
Follow מכון גנזים ע"ש אשר ברש on WordPress.com

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

הצטרפו אל 166 שכבר עוקבים אחריו

מודעות פרסומת

איפה הם הסופרים ההם

גם אנחנו ב"גנזים", המורגלים לראות כתבי יד שונים ומשונים, מופתעים לפעמים. זה קרה לנו היום בעת הסידור מחדש של ארכיונו הגדול של שמשון מלצר. המשורר והמתרגם שבעוד שבוע ימלאו 18 שנה לפטירתו בגיל 91 (27 באוגוסט 2000).

בזמנו היה  שמשון מלצר מפורסם וידוע – בעיקר בזכות הפואמות והבלדות שלו בנושאים עממיים וחסידיים שעסקו בעולם ילדותו שנחרב בשואה. במחברותיו מתגלה כתב יד יפה, מוקפד וציורי מאוד. את ספרו האוטוביוגרפי "אלף" הגיש להוצאת הספרים בדמות ספר מעשה ידיו שאף כרך בעצמו.

כתב היד מהווה יצירה בפני עצמה: כשם שהתוכן, ילדותו בחדר (בעיירה טלוסט שבגליציה) משקף את העולם היהודי של אתמול, כך מזכיר כתב היד עצמו את העולם של אתמול ביחס הפיזי-אישי שבין הסופר לבין יצירתו. "כתב יד" היה כתב ידו של המשורר, יד-עט-נייר, ולא אצבע-מקלדת-מדפסת.

שמשון מלצר אלף הספרון

שמשון מלצר. כתב היד של "אלף"

 

מודעות פרסומת

אורי אבנרי לעמוס קינן: אל תשתה יותר מדי

עם מותו של אורי אבנרי, העליתי מארכיון "גנזים" את תיק המכתבים הגדוש שלו לעמוס קינן,  שבשנות החמישים כתב ל"העולם הזה". תערובת של נימה אישית אוהבת ודואגת עם סמכותיות של עורך ניכרת במכתבים, שכולם מודפסים במכונת כתיבה.

מאחד המכתבים, מה-17.10.1954, ששלח לעמוס קינן ששהה אותו זמן בשוויץ, מתברר כי קינן נהג לשלוח ולפרסם אותן כתבות ב"חרות" – בטאונה של לא פחות מאשר תנועת חרות,  ובמקביל גם ב"העולם הזה". למרבה הפלא, אבנרי העיר לו על כך בסלחנות רבה. "אגב, קבלתי מכמה קוראים מכתבים האומרים שקראו ב'חרות' את אותן הריפורטז'ות שהופיעו אחר-כך ב'העולם הזה' באותן המלים ממש, כמו למשל השיחה בוותיקן, ביה"ס היהודי בווינה וכול'. אנא, נסה לשלוח להם ולנו חומר שונה".

ולסיום, בנימה אישית, חתם אבנרי: "אל תתן לקשיים להשפיע עליך. האמא שלך דואגת כאן לאינטרסים שלך, וכידוע לך אני מעריך אותה מאד. אל תשתה יותר מדי".

אורי אבנרי לעמוס קינן

אורי אבנרי לעמוס קינן. הכתבות שלך טובות

 

 

יש בורשט במקרר ועוגה בתנור

חביבים עלינו אלו שאינם זורקים דבר. כל פתק, כל קבלה, כל מכתב נאגרים ונשמרים. כאשר מגיעים כל אלו ל"גנזים" – יש שם מציאות של ממש. כזהו האוסף הארכיוני הגדול של המשורר והמתרגם שמשון מלצר (2000-1909). באחד התיקים נמצאים שני פתקים אלו.

הראשון הוא פתק שכתב אביב מלצר בן ה-7 לאמו, מרים. "שלום לך אמא אני אבוא אליך היום! מבנך הגדול אביב". בצדו של הפתק רשם שמשון מלצר: הולדת יהודה. כלומר, אביב כתב את הפתק לאמו כאשר הייתה כנראה בבית החולים לאחר שילדה את יהודה (1940). ומכיוון שיש לו אח קטן, הוא כבר יכול להיחשב "בנך הגדול".

אביב מלצר פתק לאימא עם הערת מלצר

אביב מלצר לאמו מרים. אני אבוא אליך היום

חלפו שנים, יהודה גדל והוא כבר בן 43. אבל בשביל אמא, הוא עדיין הילד שצריך לדאוג להאכילו ולפנקו ואף להעיר אותו בבוקר. וכך כתבה מרים בפתק שהשאירה ליד מיטתו של יהודה, שבא כנראה לביקור בבית ההורים: "יהודה! יש בורשט בכוס במקרר ועוגה טרייה בתנור. להעירך בבוקר? לילה טוב. אמא". ויהודה אכן עונה "כן – אם לא אקום עד 7:00 אנא העירי אותי. יהודה".

פתק מאימא ליהוד מלצר

מרים מלצר ליהודה. להעירך בבוקר?

 

 

לבעל הבית בן יקיר – ובמטבח משרתת יש

תרומתנו הצנועה ל"ME TOO" – תרגום של שיר על גורלה המר של משרתת שבנו של בעל הבית נטפל אליה. זה היה גורלן המר של משרתות רבות באותן ימים, ואיש לא העמיד לדין את בניהם של בעלי הבית, או את בעלי הבית עצמם. שני נוסחים לבית הראשון – באחד הנשיקה היא כאש ובשני כדקירה. בכל מקרה, התוצאה מרה.

את התרגום שלח משה שלנגר לצבי ויסלבסקי ב-1920.

"לבעל הבית בן יקיר /

ובמטבח משרתת יש, /

הבן לה נושק בסתר, /

כל נשיקה – כאש


עתה, הה, היא מתגוללת /

יומם וליל בסמטאות, /

פניה נופלים וקודרים /

ורטובים מדמעות. "

שלנגר על המשרתת

תרגום של משה שלנגר. כל נשיקה כדקירה

משה שלנגר לצבי ויסלבסקי על המשרתת

תרגום של משה שלנגר. פניה נופלים וקודרים

מבקרינו יודעים איך כותבים ביקורת, ואינם יודעים איך קוראים ספר

סופר קפדן היה אהרן קבק ("במשעול הצר"), ולא חסך ביקורתו ממבקרי הספרות. במכתב מלוזאן שבשוויץ ב-1913 ליוסף חיים ברנר, הודה לו על גליון "האחדות" שקיבל ממנו. במיוחד, כמובן, מצא חן בעיניו המאמר המחמיא כנראה של אהרן ראובני על ספרו "דניאל שפרנוב" שיצא זמן מה לפני כן.

"על ספרי כתבו הרבה, ומכל מאמרי-הביקורת (אף מאמרך אתה בכלל, ואתה סלח!) הוא [ראובני] היחידי שכתוב בהבנה ובטעם. מבקרינו (ב"מושבעים" הכתוב מדבר!) יודעים איך כותבים ביקורת, ואינם יודעים איך קוראים ספר. ובייחוד ספר בלטריסטי. …הוא [המבקר] בא בצקון-לב כעין פרשנדתא. ובאופן זה הוא מזכיר לו אותו בן-אדם שהיה מבאר את התמונות לילדים בביה"ס: זה דוב… זה שור… וזה בית".

קבק אהרן אל ברנר על מבקרי ספרות 1

קבק לברנר. המבקר כפרשנדתא

תוגת המשורר: לא רוצה לעמוד בתור בסניף הדואר

תחינה נרגשת שלח ישורון קשת אל "הנהלת התקשורת המרכזית", הנהלת הדואר בלשוננו. "זה כמה פעמים פניתי אליכם והסברתי כי תיבת-המכתבים הפרטית שלי בכניסה לבית מגורי אינה בשום פנים 'קטנה מהכיל' אפילו דברי דואר עבים, והיא נמצאת, כאמור למטה בכניסה – והדוור אינו צריך אם כן לעלות אפילו ב-12 במדרגות עד לדירתי בקומה שמעל לקומת-הקרקע. ובכל זאת אני שוב ושוב נדרש ללכת לדואר המרכזי, לקבל שם דברי דואר, שיכלו בלי שום קושי להיכנס לתיבת המכתבים הנ"ל.

"אני סופר ואיש ציבורי, בא בימים [ישורון קשת היה יליד נובמבר 1893, משמע בן 78 בעת כתיבת המכתב] ומקבל לא מעט דברי דואר, ואין אני יכול לעמוד כלל בגזירה זו, לטלטל את עצמי לעתים קרובות מבית-הכרם לדואר המרכזי בשביל זוטות כאלה".

והסיום, בשורת מחץ: "הלא גם כבודו יודה בוודאי, שהדואר הוא מוסד שמטרתו להקל על האזרח, ולא כדי להקשות עליו את החיים".

 

ישורון קשת

ישורון קשת. תיבת המכתבים שלי גדולה מספיק

עיתונך עשה עלי רושם רע מאוד, אך שלח נא לי סיפור ליום ההולדת של "הארץ"

לא מזמן ציינו בעיתון "הארץ" 100 שנים להיווסדו (18.6.1918). והנה – הצצה לימיו הראשונים של העיתון, עת העורך פנה אל יוסף חיים ברנר וביקש "סיפור קטן, רשימה, או – מה שתמצא לנכון" ליום ההולדת השני של העיתון. וזאת אף כי העורך, שמואל פרלמן, ידע כי אין זה ממנהגו של ברנר. ובלשונו "ידעתי, עד כמה אינך להוט אחרי 'חגיגות', אבל הפעם, מקוים אנו, תעשה יוצא מן הכלל, כי על כן יש חשיבות מצד ידוע להתחלה של עיתון יומי פחות או יותר כשר בא"י".

שמואל פרלמן לברנר 1920

שמואל פרלמן ליוסף חיים ברנר. הזדרז נא ושלח

 

אגב, אותו פרלמן, לא היסס, 14 שנה קודם לכן, לדון ברותחין את הגיליון הראשון של "המעורר"  של ברנר. וכך כתב לו, ב-31 בינואר 1906: "אדוני ברנר. אחרי התקבל מכתבך קראתי את החוב' הראשונה של 'המעורר, היוצא על ידך, והייתי מוכרח לומר לי, כי עשה עלי רושם רע מאד".

שמואל פרלמן לברנר 1906

שמואל פרלמן לברנר, 1906. רושם רע מאד מ"המעורר"