הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים

סטטיסטיקה

  • 38,701 צפיות
Follow הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים on WordPress.com
Follow הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים on WordPress.com

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

הצטרפות ל-210 עוקבים

אנא שלונסקי, פתח את אוצרך הטוב

בשבוע הבא יצוין יום הולדתו של ברל כצנלסון (25 לינואר 1887), ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה בארץ ישראל, עיתונאי, עורך וממקימי מוסדותיה של ההסתדרות – ובהם קופת החולים הנוטלת היום חלק חשוב במבצע החיסונים נגד הקורונה. מי שזכה לבקר בבניין מערכת "דבר" שברחוב שינקין בתל אביב בטרם הפך לפרויקט נדל"ני, זוכר בוודאי את פסל ראשו של ברל, ממייסדיו ועורכו הראשון, באולם הכניסה.

והנה נמצא במכון "גנזים – אגודת הסופרים" מכתב ששלח ברל כצנלסון לאברהם שלונסקי, כמה חודשים לפני צאת הגיליון הראשון של "דבר". במכתב, מה-1/3/1925 בישר לו "דע לך, כי בראש חודש יוני בדיוק! אם לא ישתנו סדרי עולם עלי יהיה האות". בהמשך מפציר כצנלסון בשלונסקי הצעיר שיתרום מפרי עטו לעיתון החדש. יש המייחסים, אגב, את השם "דבר" לביאליק, אחרים אומרים שברל הוא שהציעו, אך ביאליק הוא האיש שהכריע ובחר בשמו של העיתון שיצא לאור במשך 71 שנה עד שדעך ונסגר ב-1996.

וכך כתב ברל כצנלסון לאברהם שלונסקי בן העשרים וחמש, שהיה אותה עת בפריז: "אנא, שלונסקי, פתח את אוצרך הטוב ושלח מכל אשר אתך. ותן לי את האפשרות לבור למען קוראי. ואם דבר מה לא יסכון לי, אל תדינני לכף חובה. רבות מחשבות בלב עורך".

סורי, טשרניחובסקי, אי אפשר לפרסם את הסיפור הפורנוגרפי הזה!

מעשה בנער יהודי שנתן עיניו וידיו בנערה תמה, בחתונה כפרית שהוזמן אליה עם אביו. מכאן לשם נתלהטו היצרים – והשניים כמעט ועשו מעשה בפינת סתר. לפתע שמע הנער את קול נגינת הכלי-זמר, והניגון הנוגה עורר את מצפונו. הוא נרתע והפסיק, לבל יחלל את תומתה של הנערה. זו עלילת הסיפור "בערבה" ששלח שאול טשרניחובסקי למאסף ספרותי ב-1934. העורך, אהרן אברהם קבק, החזיר לו את הסיפור. הסיבה: לא רק משום שהעלילה אינה אמינה – יש נימוק חשוב לא פחות משמירה על כבודה של הנערה: שמירה על כבוד המאסף הספרותי. וכך כתב קבק במכתב שנמצא בארכיון "גנזים אגודת הסופרים":  

"ולפי דעתי צריך המדור של הספרות היפה להיות בעל טון גבוה במקצת. אתה מבין, שבין הרב סגל, הרב קליין, הרב אסף ועוד יהודים כשרים וחסידים, כולם פרופסורים חשובים וכבדים, אי אפשר להכניס [סיפור עם]  יהודיות עם "אחוריים שמנים", ושיקצות שממעכים את שדיהן, ובכלל כל כך הרבה בשר, שדי[י]ם ושוקי[י]ם, איטליז ממש!"

עידו בסוק מחבר הביוגרפיה המרתקת על טשרניחובסקי, מציין כי זה לא היה הסיפור הארוטי היחיד שכתב טשרניחובסקי באותה עת, שהוחזרו לו. זה היה גם גורלו של הסיפור 'עֶגלי' שהחזיר לו יוסף קלאוזנר, עורך כתב-העת "ביתר". מעשה בצעירה החיה בקיבוץ שהתאהבה בעגל, לאחר שהתרחקה ממגע עם גברים. קלאוזנר נזף בטשרניחובסקי על שהוא עוסק בהבלים כאלה בעת שעם ישראל עובר קשיים ותהפוכות הרות גורל. בסופו של דבר פורסמו שני הסיפורים ב"דואר היום" בעריכתו של איתמר בן אב"י.

  א.א. קבק לשאול טשרניחובסקי. שלח לי איזה דבר אחר

רוצה לקנות את אשתי? לא אדרוש הרבה

איש רב פעלים היה זאב יוסיפון, יוסקוביץ' (1977-1896), עיתונאי ועסקן תרבות וגם ליצן לא קטן. בין שאר פעולותיו הרבות בתחום הספרות והתרבות, נחלץ בשנותיה הראשונות של המדינה למענם של יושבי המעברות. הוא הקים את תל"מ ("תיאטרון למעברות") שהפך בהמשך ל"תרבות למעברות", "תרבות לעם" ולבסוף ל"אמנות לעם". ידוע היה במזגו הטוב והשמח ובטוב ליבו – בעיקר לאחר כוסית אחת או שתיים. סביר למדי שגם את המכתב שיובא להלן, כתב לאחר "חימום הקנה" בלגימה קטנה.

נתגלגל לעינינו בארכיון "גנזים – אגודת הסופרים" מכתב ששלח ב-29/03/1922 לידידו מ.ז. וולפובסקי. מתברר, וולפובסקי הלווה לו ארבעה פונטים. יוסיפון שלא היה לו מאין להחזירם, הציע לו: קנה ממני בתמורה את אשתי. בכך יכוסה החוב והיתרה – בתשלומים נוחים. וכך נאמר במכתב:

"וולפובסקי – המלווה!

את אשתי – בבקשה! אולי תהיה אתה הקונה? מחיר גבוה לא אדרוש. גם תנאי התשלום יהיו נוחים. לארבעת הפונטים שאני חייב לך, תצטרך להוסיף עוד עשרים לירות מצריות (כדי שאוכל לצאת מעול החובות שאני כורע תחת משאם הכבד), וכל זה לא בבת אחת. אסתפק בשיעורים. 2 לי"מ [לירות מצריות] לחודש (כך הם התנאים גם ב'הלווה וחיסכון'). איכות הסחורה – ממוצעת: לא טובה, משובחת ביותר וגם לא זבורית. תמה, בלי מומים גופניים. אינה גבוהה ביותר, וגם לא ננסית. שערותיה – צבע שטין. סימנים מיוחדים – אינם.

תודיעני תלגרפית אם חושך המסחרי נוטה לעסק זה. ולא – אהיה זקוק להעמידה למכירה פומבית".

זאב יוסיפון למ.ז. וולפובסקי. מחיר גבוה לא אדרוש

דיוקנו של משורר כפורץ דרך בגליל

דורות של ילדים גדלו על סיפוריו ועל שיריו של בנימין טנא (טננבוים). סופר, עורך, מתרגם, משורר ומי שהיה עורכו של "משמר לילדים" במשך שנים, ומעטה של שכחה החל עוטף אותו מאז נפטר ב-1999. בשבוע שעבר ציינו את יום הולדתו (15 בדצמבר 1914), וזו הזדמנות להעלות מכתב מלא התלהבות נעורים מארכיונו שב"גנזים – אגודת הסופרים".

בהיותו בן 23, עלה לארץ עם קבוצת חלוצים והיה בין מייסדי קיבוץ אילון שבצפון, במקום שנקרא אז חירבת צמח. במכתביו לברכה חבס, הוא מתאר את הווי היומיום בקיבוץ: עבודת פרך מבוקר עד ליל בפריצת דרך לקיבוץ. רק בשבת, היה לו זמן להיזכר בכתב היד של ספרו ששלח למערכת "דבר" בתל אביב – ועדיין לא קיבל תשובה.

"סללנו בימים האחרונים דרך בהרים לאורך אדמותינו. העלית פעם לחניתה, ברכה ידידתי? דרך דומה חצבנו אצלנו במשך 10 ימים. עבדנו ממש מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ובאמצע – מצאונו שני ימי חמסינים קשים וקרו התעלפויות בין החברים ליד הדקר והמכוש… רק היום – בשבת – נשמתי לרווחה. ונזכרתי (פשוטו כמשמעו: נזכרתי) בספר שירי ובכל התכונה הרבה שהייתי נתון בה בשבתי בתל אביב. ונזכרתי שטרם קיבלתי תשובה ממלצר [שמשון מלצר], ואיני יודע מהי תשובתו של קרופניק בדבר הפצת ספרי על ידי 'דבר'. צריך יהיה לכתוב, לזרז, ואני עייף, ברכה".

מי יודע מדוע ולמה לבשה הדוכיפת חליפת שבת

אין מי שלא מכיר את "מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה?" של ע. הלל. אך מי מכיר שיר ילדים, על הדוכיפת שהחליטה פתאום ללבוש את בגדי השבת שלה?

מי שחתום על השיר הזה הוא מנחם זלמן וולפובסקי, הידוע כמ.ז. וולפובסקי, סופר משורר ובעיקר מתרגם לעברית של מיטב הקלסיקה העולמית, מפושקין ועד צ'כוב ודוסטויבסקי. על תרגומיו גדלו דורות של קוראים. מתברר כי גם לילדים כתב – ב-1933 הוציא וולפובסקי, שהיום מלאו 45 שנה לפטירתו (15 בדצמבר 1975), ספר שירי ילדים "הקוף והתנין" (הוצאת שטיבל, תל אביב).

אמיר בן עמרם, המקטלג עתה לסריקה את ארכיונו של וולפובסקי ב"גנזים – אגודת הסופרים", הבחין בכתב יד זה ועליו שיר "מעשה בדוכיפת שלבשה בגדי שבת" (השיר התפרסם בדבר ילדים ב-15/07/1937). וכך מתחיל השיר: "פעם ביום חול התקשטה הדוכיפת, / התקשטה הדוכיפת, ותלבש את חליפת / חליפת השבת. // חבשה אז לראשה מגבעת עם נוצה, / קפצה מעל עצה, קפצה מעל עצה, / כל היום התרוצצה…"

אין לדעת אם הושפע ע. הלל משיר זה (שהתפרסם, כאמור, ב-1937 – כאשר היה ע. הלל בן 11, ואולי קרא אותו ב"דבר ילדים") כאשר חיבר את שירו הידוע (שהתפרסם, גם הוא ב"דבר לילדים", 21 שנה לאחר מכן, ב-1958). מכל מקום, לזברה הלא מרוצה מבגדיה הייתה חברה – הדוכיפת. ואולי יקום מישהו וילחין ויבצע גם שיר זה?

מ.ז. וולפובסקי. מעשה בדוכיפת שלבשה בגדי שבת

שי לחנוכה: מכתב של הלן קלר נמצא ב"גנזים"

לכבוד חג חנוכה, חג האורים – המסמל את נצחון האור מול החושך, נמצא בארכיון "גנזים – אגודת הסופרים" מסמך מרגש: מכתב מהלן קלר בשבחי כתב העת "הברייל היהודי" שנוסד ב-1932 על ידי מכון הבראייל היהודי בארה"ב (JBI). הלן קלר (1880-1968), סופרת ופעילה חברתית אמריקאית, נודעה בהתמודדותה האמיצה עם מגבלותיה כחירשת-עיוורת בעקבות מחלה קשה שלקתה בה בעודה תינוקת.

המכתב הכתוב בכתב בראייל, וחתום על ידה של הלן קלר, נמצא בארכיונו בגנזים של מנחם ריבולוב, משורר, סופר, מחנך ועורך בניו-יורק והעורך של עיתון "הדואר". נראה כי הוא פורסם, או נועד לפרסום בעיתון "הדואר" ומישהו תמלל בין שורות כתב הבראייל את הטקסט.

וכך כתבה הלן קלר [תרגום חופשי]: "זה נהדר שהעוורים היהודים ואנחנו האחרים יכולים לקרוא באצבעותינו את כתב העת הכה עשיר ומעורר מחשבה. בהתלהבות אני מלקטת את ה'הברקות' ההיסטוריות שלו, את השירה ואת האמנות. שאבתי הרבה חומר למחשבה מהסקירות, מבעיות העולם ומהדיונים הפילוסופיים. התרשמתי מהרגשות האציליים שהובאו, כמו מאמרו של איינשטיין 'מבט על החיים', 'תפילתו של הרמב"ם', 'אתגר לישראל'. הרוח הבלתי מנוצחת של עמכם במאבק ארוך השנים מתואר בצורה יוצאת מן הכלל ומקסימה בדפי 'הג'ואיש ברייל' – כתב העת של הברייל היהודי. הלן קלר".

רק אנחנו לא השתנינו

"החזקנו מעמד! שערו בנפשכם. רק שבעים שנה חלפו וראו אילו שינויים חלפו על פנינו"

כך פתחה וכתבה זהרירה חריפאי (12 בדצמבר 1929 – 2 בינואר 2013), שמחרתיים יחול יום הולדתה, לבעלה שלמה שבא במלאת לו 75.

היא – זהרירה חריפאי, שחקנית תאטרון וקולנוע ששיחקה בעשרות הצגות במהלך קריירה עשירה שנמשכה יותר מחמישים שנה. הוא – שלמה שבא (1929-2015) סופר, עיתונאי ותסריטאי. בחייהם עברו את תהפוכות ההיסטוריה של היישוב. ובחייהם, כפי שכתבה לו ליום הולדתו, השתנו כה הרבה דברים. "נולדנו לפני קום המדינה, לפני הטלוויזיה ולפני הפניצילין… לפני עדשות המגע והגלולה. חיינו לפני הרדאר וכרטיסי האשראי, לפני המדיח והסדינים החשמליים… רק אנחנו לא השתנינו".

בתם, השחקנית איה שבא, הפקידה את ארכיונו הגדול והעשיר של אביה ב"גנזים – אגודת הסופרים". כאשר העברנו לפני כשנה את הארכיון מדירתם של הוריה שברחוב זכריה 14 בתל-אביב ל"גנזים" השוכן בבית אריאלה, יכולנו להתרשם מן הצניעות שנשארה שלטת בבית גם כאשר בחוץ היו כבר כל השכלולים. מטבח קטן, מיושן, בלי מכשירים משוכללים, ריהוט של פעם שעדיין ניכרה בו האווירה הביתית חמימה ששרתה בו. והקירות! הקירות! מן הרצפה ועד התקרה, מדפים וארונות ואלפי ספרים. כעת אנו שוקדים בגנזים על סידור הארכיון הענק והחשוב הזה. המתנדבת כרמית שגיא, המסדרת את הארכיון, מצאה עבורנו את המסמך היפה הזה. קראו להנאתכם.

אל תדאגו – הבודהה מרגיש מצוין

אשה רבת פעלים הייתה ברכה חבס – עיתונאית, עורכת, סופרת ואשת חינוך, ממייסדי עיתון דבר לילדים ומראשוני הוצאת "עם עובד". קשר מיוחד היה לה עם תרבות המזרח והיא תרמה הרבה לקידום הקשרים בין הודו, בורמה ויפן ומדינות נוספות במזרח ובין ישראל. כבר ב-1947 סיקרה כעיתונאית את הוועידה הכל-אסייתית בניו דלהי, שאליה הוזמנה משלחת של היישוב העברי בארץ ישראל. בין היתר פגשו שם חברי המשלחת את מהטמה גנדי. בעקבות נסיעה זו יצא ספרה שלה ושל בעלה דוד הכהן "עשרים יום בהודו".

ב-1953 כאשר מונה דוד הכהן לתפקיד שגריר ישראל בבורמה, יצאה עמו לשליחות בת שנתיים. היא נמנתה עם המשלחת הישראלית הראשונה לסין העממית ואף ביקרה ביפן. לאחר ביקוריה בתאילנד ובהונג קונג שלחה כתבות על הסיור ל"דבר". בשובה לארץ הביאה עמה בוודאי מזכרות רבות, וביניהם פסל ראש של בודהה – מוצג נדיר בישראל של אותם ימים. היא השאילה אותו לתצוגה במוזיאון לאתנולוגיה ולפולקלור בחיפה.

לאחר תום התצוגה איחרו מהמוזיאון להחזירו אליה, ושלחו אליה ב-17/10/1958 מכתב התנצלות בזו הלשון: "אנו מצטערים מאוד על האיחור בהחזרת ראש הבודהה… אנו מקווים כי לא תכעסו אם נשמור את הבודהה עד ראשון בנובמבר. אל לכם לדאוג לו – הוא מרגיש מצוין!"

המוזיאן לאתנולוגיה ולפולקלור מרגיע. אל לכם לדאוג לבודהה

רגע של געגוע

די בשיר אחד כדי לשקף עולם אישי, רגע של התרפקות וגעגוע – כזהו השיר "אבא" של נאווה סמל, שהיום מלאו שלוש שנים לפטירתה (2.12.2017). נאווה סמל, שמותה ממחלת הסרטן היכה בתדהמה ובצער את קרוביה, חבריה וקהל קוראיה, ידעה לספר כי את כשרונה ירשה מאביה, יצחק ארצי. בשיר הזה, שהוצאנו מארכיונה הגדול והעשיר שהועבר ל"גנזים – אגודת הסופרים" על ידי משפחתה, חשים את האהבה הגדולה לאביה.

כבת לניצולי שואה, מרגלית ויצחק ארצי, הרבתה לעסוק ביצירתה המגוונת בשואה ובחוויית הדור השני.  חבריה ומכריה הכירוה כאשה מלאת חיים ושמחה, שמאחוריהם הסתתר הכאב של הוריה.

נאווה סמל, שנפטרה והיא בת 63 בלבד, הותירה אחריה יבול ספרותי עשיר ומגוון: היא פרסמה 20 ספרים, מחזות, תסריטים, יצירות לאופרה ושירים ותרגמה מחזות רבים לעברית.

נאוה סמל. הים מברך את האדם

לזכרו של יוסי שריד

בלי פוליטיקה אי אפשר, במיוחד לא כשמדברים על יוסי שריד. אולם התוכנית לזכרו של יוסי שריד, במלאת חמש שנים לפטירתו (4 בדצמבר 2015) שתתקיים ביום חמישי זה ביוזמת מכון "גנזים" ואגודת הסופרים, תהיה בעיקר על יוסי שריד המשורר והסופר.

הצצה בארכיונו הגדול שהופקד ב"גנזים" על ידי דורית שריד, מלמדת כי גם בשבתו במליאת הכנסת, לא חדל מלהיות משורר. טיוטות לשירים, רשימות וקטעי הגות נמצאו על דפים רשמיים של הכנסת ועל צידם השני של מסמכים רבים שנהיו תחת ידו ליריעות שיר.

ישראל זמורה, עורך הוצאת מחברות לספרות, שפרסמה את ספרו הראשון של שריד – בן עשרים ואחת (פגישה במקום אחר, שירים, 1961), כתב כך על כריכת הספר: ״יוסף שריד הוא משורר עברי, בעל 'אני', בעל צביון אישי, בעל לשון עברית שיש לה דופק, שאינה בועטת במסורת, אם כי גם אינה משועבדת למסורת, ואדרבא – מחדשת חידושים, מרכיבה טעמים חדשים 'מודרניים'״.

התוכנית תשודר בזום ביום חמישי ה-3 לדצמבר בשעה 20:30. את התוכנית ינחה ישי שריד, בנו של יוסי. דברי פתיחה: צביקה ניר. ישתתפו בה חברים ואנשי ספרות (לפי סדר האלפבית):  אלכס אנסקי, יצחק בר יוסף, רזי ברקאי, אדיבה גפן, ירון לונדון, רבקה מיכאלי, ליסה פרץ, צדי צרפתי, נסים קלדרון, דן שילון, דורית שריד, הרב יוסי שריד. קריאת משיריו של יוסי שריד בליווי מוזיקלי: ערן צור.

הקישור לתוכנית:  https://us02web.zoom.us/j/4671046444?pwd=M2J2eThIamJFci8wdEV5TFRla0FZZz09

יוסי שריד. טיוטת שיר על נייר של הכנסת