הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים

סטטיסטיקה

  • 41,682 צפיות
Follow הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים on WordPress.com
Follow הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים on WordPress.com

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

הצטרפות ל-147 עוקבים

עמוס קינן מוחל על הכבוד

בכתרים רבים אפשר להכתיר את עמוס קינן, שהיום מציינים 94 שנה להולדתו (נולד ב-2 במאי 1927, נפטר ב-4 באוגוסט 2009): סופר, סטיריקאי, מחזאי, משורר, פובליציסט, מתרגם, צייר ופסל ישראל ובוודאי יש עוד כמה. אך כתר אחד לפחות לא יעלה על ראשו: הולך בתלם.

לציון יום הולדתו העלינו מארכיונו הגדול שבמכון "גנזים – אגודת הסופרים" – מכתב מתריס ששלח לגרשון שקד, מבכירי החוקרים ונותני הטון בספרות העברית באותן שנים. עם העוקצנות האופיינית לו, דחה קינן הצעה שרבים היו עטים עליה בשמחה: להיכלל באנתולוגיה מכובדת של דור הפלמ"ח.

" לגרשון שקד שלום רב, קיבלתי מאקו"ם טופס בו נתבקשתי לחתום על הסכמה להיכלל באנתולוגיה של דור הפלמ"ח. איני מסכים להיכלל באנתולוגיה זו… דר הפלמ"ח אינו מושג של גיל ביולוגי, אלא זרם בספרות. איני שייך ולא השתייכתי לזרם זה. לא רק שלא השתייכתי, אלא שנציגיו של זרם זה לא קיבלו אותי לקהלם ורדפו אותי בכל אשר יכלו. אם זאת עשו בימי עדנתם, אין לי עניין להגיש עצמי להם, בימי בלותם. וזה גם אינו צודק מבחינתו של מחבר אנתולוגיה, ותמהני על בחירתך… אני מוחל על הכבוד הזה מחילה גמורה.

ובכלל, בקשתי שטוחה לפני כל מציבי המשמרות למיניהם – לא להציב אותי בשום משמרת. איני רוצה בשום חלק בנחלה עליה אתם שומרים. בתודה, עמוס קינן".

עמוס קינן לגרשון שקד. אינני מסכים להיכלל באנתולוגיה של דור הפלמ"ח (גנזים)

משתדלת אני להתחזק ולא עולה בידי

השבוע מלאו תשעים שנה למותה (16 באפריל 1931) של רחל בלובשטיין, הידועה יותר כמשוררת רחל. שיריה מלווים אותנו עד היום ודומה כי ימשיכו לחיות ביננו דורות רבים. רבות נכתב על סיפור חייה, מחלת השחפת שלקתה בה, בדידותה וסופה. אך הנה, בארכיון "גנזים – אגודת הסופרים" מצאנו מכתב אחד ששלחה לידידה מנחם פוזננסקי, החושף את מלוא הכאב.

"… בכל כוחותי משתדלת אני להתחזק ולא עולה בידי. אינני רוצה להיכנע! יותר מכפי כוחי, להסכים לרעיון שלעולם יצאתי מרשימת האנשים החיים, הבריאים. רצוני לשיח את צערי, אולי ירווח לי. אינני מסוגלה להתוודות לאף בן אדם ומעולם לא הייתי יכולה לספר למי שהוא. יותר מדי גאה אני ואולי מסיבה אחרת.

ולמה בחרתי בו? אבל הלא הכתב בידי והרשות להשאירו אצלי, גם כן בידי. לכתוב, אני מוכרחה בכל אופן. רעה אני וכועסת על כל העולם. מרגיז אותי הרוך הזה הבלתי רגיל. וה'מה שלומך' התמידי בלוויית חיוך רחמני. 'מה שלומך' כמה טפשי ונמאס. מה יש לי לענות חוץ מע… בע? [מנוקד במקור בסגול]… יש רגעים ואני חושבת: מה היה יחפט [כך במקור] לי, לו התהפך העולם כולו, ואפילו שאלת היהודית. ילך הכול לאבדון. לא לי המשתה!

"…בעת רוח אסורה אני לצאת החוצה, בערב – אסור. פעם רציתי כל כך לראות את שקיעת החמה, הצבעים היו יפים כל כך, אבל אסור!"

רחל אל מנחם פוזננסקי, עמוד ראשון. הטקסט הובא בכתיב מלא – המכתב המלא נמצא באתר של מכון גנזים

"ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאד"

לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, נביא קטע מכתב היד המקורי של השיר שנהיה לשיר קינה ממלכתי – מתוך ארכיונו של שאול טשרניחובסקי במכון "גנזים – אגודת הסופרים".

"ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאד" נכתב על ידי טשרניחובסקי ב-1938 (פורסם בעיתון "הארץ" ב-23 לספטמבר 1938) בשיאם של מאורעות תרצ"ו -תרצ"ט ומבצעי הקמת יישובי חומה ומגדל. עם השנים קיבל שיר הקינה ההרואי משמעויות ופרשנויות רבות, מקידוש קורבנם של החללים בחזית הקרב ותקווה כי קורבנם לא היה לשווא – ועד לביקורת על הבזבוז של חיי אדם. עד היום, יותר משמונים שנה מאז נכתבו מלות השיר, מעטות הן השורות הנוגעות כך בכאב הנורא.

"הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהַר חֲלוֹמוֹת,
בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם, טֶרֶם חֶלְאַת אֲדָמוֹת,
וְאֶרֶג יוֹמָם עוֹדוֹ שֶׁתִי, אֶרֶג תִּקְווֹת יוֹם יָבֹא,
אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה. אַתְּ הֲרָאִית וְאֵיפֹה?"

קטע מכתב היד המקורי של "ראי אדמה" מאת שאול טשרניחובסקי. ארכיון "גנזים – אגודת הסופרים"

אבות ישורון במשפט אייכמן

יום הזיכרון לשואה ולגבורה – שני ממצאים מפתיעים שהתגלו בארכיון של אבות ישורון ב"גנזים-אגודת הסופרים". תוך כדי סידור הארכיון הגדול, בין כתבי יד וטיוטות של שירים, הבחין הארכיונאי אמיר בן עמרם בכמה פריטים שהפתיעו גם את הלית ישורון, בתו של המשורר.

מתברר שאבות ישורון, שמשפחתו נספתה בשואה, נסע לירושלים כדי להיות נוכח באחד הדיונים במשפטו של אדולף אייכמן שנערך במשכן "בית העם" בירושלים החל ב-11 באפריל 1961. לאחר מכן שמר על כרטיסי הכניסה לאולם שבו התקיים המשפט. הוא שמר גם את ההודעה לעיתונות על הוצאתו להורג של הצורר הנאצי.

אומרת הלית ישורון: "עבורו – לא היה הבדל בין טיוטה של שיר לכרטיסים למשפט אייכמן. אותו חומר. הכול שייך לעולם. השואה הייתה עבורו אבן בוחן אישי על אשמת העזיבה של משפחתו בפולין ואבן בוחן ביחסנו לארץ".

כרטיסי הכניסה לדיוני הבוקר ואחר הצהריים במשפט אדולף אייכמן

ההודעה לעיתונות על הוצאתו להורג של אדולף אייכמן, שנמצאה בארכיונו של אבות ישורון

האסון שלנו הוא אמתי

לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה נעלה מתוך ארכיונו ב"גנזים – אגודת הסופרים" של הסופר ניצול השואה יחיאל דינור, הידוע כק. צטניק, מכתב ששלח אליו אורי צבי גרינברג, שמרבית שירתו עסקה ברדיפת היהודים ובשואה.

מעניין שבמכתב מה-28 באוקטובר 1947, כשנה לאחר שיחיאל דינור עלה לארץ ישראל, קרא לו אורי צבי גרינברג שלא לכתוב לשם ספרות מהנה בעלמא כהגדרתו. עצה כמעט מיותרת אך רבת משמעות, למי שמהרגע שהשתחרר ממחנות המוות הקדיש את חייו לכתיבה על השואה, החל בספר "סלמנדרה" (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים") שיצא לאור ב-1946 ועבור לשאר ספריו שתורגמו לשפות רבות ונמכרו במיליוני עותקים ברחבי העולם. את יצירתו הגדיר "לא ספרות רגילה, אלא כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ".

וכך כתב אורי צבי גרינברג (קטע, בתרגום חופשי מיידיש): "אני רוצה לחזק את ליבך שהכתיבה שלך לא תהיה בגדר ספרות מהנה. האסון שלנו הוא אמתי. אנחנו צריכים לראות את המוות הנוראי, המוות של היהודים בפולין ובארצות אחרות. שלא יכול להיות יותר אושוויץ. לכן הספרות היידית שלנו צריכה בעלת ערך כמו כתבי-הקודש, להיות אמתית ונאמנה".

אורי צבי גרינברג ליחיאל דינור. אנחנו צריכים לראות את המוות הנוראי (גנזים – אגודת הסופרים)

אני נותן לאינסופי שייגש אלי

השבוע חל יום הולדתו (23 במרץ 1936) וגם יום פטירתו (22 במרץ 2016) של ישראל אלירז, שארכיונו הגדול נמצא ב"גנזים אגודת הסופרים". בתוך המולת החיים, נדמה כי נשכח קצת שמו של היוצר רב הפעלים הזה – משורר, מחזאי, סופר, מתרגם ומורה. נעלה לזכרו מן הארכיון קטע מכתב ידו "איך לגעת בדבר שאין לו צורה".

"אני יושב במקום סופי (אליו אני חוזר מדי פעם במשך חיי) הנותן לאינסופי לגשת אלי. לא ככלב שנותן להעביר יד על גבו או חתול לתת אצבע בערפה, או על ברכה של אשה המחכה למגע מפעים של אצבע, וגם אתה // אני נותן לאינסופי שייגש, בדרך שהוא בוחר לגשת, בפעם שהוא בוחר לעשות זאת…"

ביאליק ופרישמן רבים – ושלום עליכם מרוויח

בתחילת החודש צוין יום ההולדת של שלום עליכם (2 מרץ 1859). לא נחמיץ אירוע זה כדי להעלות מעשה יפה מתוך ארכיון "גנזים – אגודת הסופרים", כדי ללמד עד כה נערץ היה הסופר האהוב הזה. בארכיונו של מנחם ריבולוב שבגנזים, מצאה המתנדבת אורה זמורה רשימה מאת דוד ורדי, אחד מ-12 מייסדי תאטרון הבימה. זיכרון אישי, עת היה נוכח בוויכוח סוער בין דוד פרישמן בין חיים נחמן ביאליק. המפגש היה זמן קצר לאחר מותו של שלום עליכם (13 במאי 1916) ו"מובן מאליו שהשיחה נסבה מיד על הנפטר".

"ביאליק החל לדבר בהערצה רבה על שלום עליכם והדגיש: עיקר גדולתו של שלום עליכם שלנו הוא ההומור הנפלא שלו. ומי כמוהו ידע ליצור טיפוסים בולטים, שלמים וחיים מן ההווי שלנו?" פרישמן העמיד פנים כאילו ביאליק מעליב אותו באופן אישי [שהרי הוא עצמו היה פיליטוניסט] ואמר: אמנם נכון הדבר. אין לכחד שהיה הומוריסטן בחסד עליון, אך לא בזאת גדלותו. עיקר גדלותו דווקא בליריקה [גמל לו לביאליק המשורר בעקיצה נגדית]. עדיין לא העריכו את הליריקן שבו. ניקח למשל את 'שיר השירים' שלו. הרי הוא מתגלה לפנינו ביצירתו זו כליריקן ממדרגה ראשונה".

כך נמשך הוויכוח וההקנטות ההדדיות, עד ש- "פתאום פרצו ביאליק ופרישמן בצחוק גדול וזמן רב לא יכלו שניהם לדבר. כי כל אחד מהם גילה את משחק חברו אשר רצה לנצחו ולהוכיח שרק הוא להעריך כערכו, לגדל לרומם ולנשא את שלום עליכם חביבו".

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא d793d795d793-d795d7a8d793d799-d7a2d79c-d791d799d790d79cd799d7a7-d795d7a4d7a8d799d7a9d79ed79f-d795d7a9d79cd795d79d-d7a2d79cd799d79bd79d-1-1.jpg
דוד ורדי. פרצו ביאליק ופרישמן בצחוק גדול

שמחה בבית שלונסקי: לא יהיה "שותף"לקו הטלפון

השבוע צוין יום הולדתו ה-121 של אברהם שלונסקי (6 במרץ 1900 – 18 במאי 1973). לכבודו ולזכרו נעלה שתי "פרפראות" מארכיונו שב"גנזים – אגודת הסופרים". הראשונה – תובן אולי רק למי שזוכר עדיין את תקופת המצוקה בקווי הטלפון בארץ, כאשר בישראל חיכו שנים עד שזכו לקבל קו טלפון בבית. גם אז, בגלל המחסור בקווים – נהגו להתקין שותף-שכן על אותו קו. כאשר השותף דיבר בטלפון, אי אפשר היה לדבר וצריך היה להמתין שיסיים.

שלונסקי אז בשיא גבורתו, אדם עסוק מאוד – ולא יכול היה לעמוד בגזירה הזו. פנה לשר הדואר בבקשה: שחרר את קווי. וכששלונסקי מבקש – השר מאשר. ב-28 בפברואר 1965 נשלח האישור כדלהלן: "מר שלונסקי הנכבד, שר הדואר ביקשני להודיעך, בתשובה על מכתבך אליו מיום 18.1.1965 כי הוא הורה לנוגעים בדבר לבטל ההודעה לשותפות שנשלח אליך, ולהימנע מלחבר שותף לקו הטלפון שברשותך. בכבוד רב, י. הברפלד, מנהל שירותי הטלפון".

ונוסיף גם הקדשה נחמדת שכתב שלונסקי ללאה גולדברג, על תרגומו ל"טיל אולנשפיגל".

אני מייעץ לכל הילדים והאנשים לבוא לפורים בתל אביב

תלמיד כיתה ב' היה אוריאל אופק (שלפני חודש מלאו 34 שנים לפטירתו) כאשר כתב ב"עתוננו" לקטנים על חגיגות פורים בתל אביב. וזו הזדמנות יפה, בימים שבהם חושבים איך לחגוג את הפורים הקרב ובא במגבלות הקורונה, להעלות מארכיונו הגדול שב"גנזים – אגודת הסופרים" את הרשימה שכתב.

השנה היא 1934 – ומפתיע לראות שבתהלוכת פורים בתל אביב הציגו גם את ספרי התורה שנשרפו בגרמניה על ידי הנאצים: "בפורים נסעתי לתהלוכה שבתל אביב. התהלוכה היתה ארוכה מאד. ראיתי את 'שבטי ישראל בימי קדם' וכל שבט נשא את הסמל שלו. אחר כך הראו את היהודים שבכל הארצות: יהודי רוסיה, פולניה, גרמניה וארץ ישראל. אחר כך הראו את הספרים שנשרפו אצל היטלר".

וכמובן ה"קפצונים" וה"פקקים" הזכורים לטוב על ידי הוותיקים שביננו: "היו הרבה אנשים והילדים ירו מכל צד, ירו ב'קפצונים' וב'פקקים'. אנשים עם צלמניות עלו על העצים לצלם את המשתתפים. אני מיעץ לכל הילדים והאנשים שלא היו בפורים בתל אביב לנסוע ולראות בשנה הבאה".

ומי לא יודע איפה עגנון גר?

מחר ימלאו 51 שנה לפטירתו של ש"י עגנון (17/02/1970), ולכבוד היארצייט שלו נעלה אחד ממכתביו, המצוי בארכיון "גנזים – אגודת הסופרים" שבבית אריאלה בתל אביב.

במכתב, שכולו מעשה אמנות, ענה ש"י עגנון לאשר ברש שביקש ממנו סיפור לפרסום. ועד שהוא מגיע לתשובה הוא מהלך סחור סחור ומשתעשע במלים. ראשית המכתב, שנשלח בכ"ד לספירת העומד תרפ"ה (1925) – הוא מעתיר קילוסים על ראשו של ברש "ידידי יקירי החביב נרו יאיר בתוככי תל אביב", ואחר כך מסביר מדוע התמהמה בתשובה – את מכתבו של ברש קיבל באיחור רב משום שהוא נשלח לכתובת הלא נכונה למעונו של ר' בנימין שאותו אינו רואה עגנון אלא לעתים רחוקות "כי דירתו רחוקה ממני כרחוק שכונת הבוכרים מנחלת שבעה". וההמשך מרתק לא פחות – טעותו של ברש קלה היא לעומת ביאליק: "אמנם כלפי ה' ביאליק אתם מן המתקדמים, הוא שיחי' עדיין נוהג לשלוח לי להומברג".

ומי שרוצה לדעת מהי כתובתו המדויקת של עגנון, הנה היא "ש"י עגנון ירושלים, תיבת דואר 269".