הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים

סטטיסטיקה

  • 33,165 צפיות
Follow הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים on WordPress.com
Follow הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים on WordPress.com

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

הצטרפו אל 197 שכבר עוקבים אחריו

הבה ונתלקח מן השמחה שבנו

עצב והלם ירדו על היישוב ב-17 למרץ 1954 בעקבות רצח 12 הנוסעים באוטובוס אגד במעלה עקרבים שבנגב, על ידי חוליית מחבלים, "פדאיונים" בלשון של אותם ימים. יום לאחר מכן נחלץ יעקב אורלנד לכתוב את "שיר שמח" שהלחין ידידו מרדכי זעירא, כדי להרים את המוראל. גם היום, נדמה, זקוקים אנו לשורות שמחות כאלה: "אם גם ראשנו שח / ועצב סובבנו / הבה ונתלקח / מן השמחה שבנו".

לזכרו של יעקב אורלנד, המשורר והמתרגם והמחזאי, ששיריו מלווים אותנו עד היום ("היו לילות", "עץ הרימון", "אני נושא עמי" ורבים אחרים) ובמלאת 18 שנה לפטירתו (5.3.2002), נביא כאן את אחד משיריו הידועים בכתב ידו הרהוט והיפה מתוך ארכיון "גנזים – אגודת הסופרים" – "אנחנו שרים לך מולדת ואמא":

יעקב אורלנד אנחנו שרים לך

יעקב אורלנד. אנחנו רוצים בך לחיות

 

הדבר היחיד שיש מה לעשות בבידוד – הוא לקרוא ספר

רחל המשוררת אושפזה בבית החולים בצפת לאחר שחלתה בשחפת. בהמשך, נדדה בין בתי חולים שונים, עד שנפטרה בתל אביב ב-16 באפריל 1931. לזכרה נקראה על שמה הספרייה בבית החולים בצפת.

והנה נמצא ב"גנזים – אגודת הסופרים" מכתב ששלחה הנהלת הספריה בבית החולים למערכת העיתון לאמנות ולספרות "גזית", שייסד גבריאל טלפיר. והפנייה – נוגעת ללב, ומזכירה לנו ימים אחרים, כלומר את ימינו אלה. מה יש לעשות כשנמצאים בבידוד? ספר טוב.

וכך הגדירו זאת יפה בספרייה על שם רחל בצפת ב-1944:  "חולה הריאות נבדל מחולה אחר בזה שהוא נמצא זמן ממושך מאוד בטיפול בבית החולים, ומנותק מהעולם לחלוטין. הדבר היחיד שנותן לו עניין וסיפוק כל שהוא זהו הספר… למותר להסביר את הערך הרב של ספריה בשביל חולה כגורם עיקרי להקלת סבלו במשך זמן ריפויו הממושך. בזה הננו פונים לכבודו שיצטרף למפעל הרחבת הספרייה לחולי ריאות על שם רחל ויתרום ספרים למטרה חשובה זו במיטב יכולתו, ויעזור בזה להקלת סבלו של החולה".

הבקשה נפלה על אוזן כרויה, ובתחתית המכתב נכתב, כנראה על ידי טלפיר עצמו: "יקבלו חוברת "גזית" חינם באופן קבוע"

בית חולים צפת לטלפיר גזית (1)

היו רגעים נפלאים כל כך

במלאת 70 שנה לפרסום "אנשים אחרים הם" (ספרית פועלים, 1950) ספרה הראשון של יהודית הנדל, מרתק להציץ לעולמה בתחילת דרכה הספרותית, כפי שעולה מחליפת מכתבים מרתקת בינה לבין אחת הדמויות המרכזיות בספרות של שנות ה-40, הסופר והעורך מנחם פוזננסקי (שכינס והוציא לאור את כתבי יוסף חיים ברנר). מכתבים אלה שמורים ב"גנזים – אגודת הסופרים".

הנדל, בת עשרים בסך הכל, שלחה לפוזננסקי כמה מביכורי יצירתה ובהם הסיפור "בכבות האורות" שהתפרסם בכתב העת "מבפנים" באפריל 1942. הוא ענה לה במכתב נלהב, ובכך קיבל אותה לחיק הספרות העברית.

הנדל ענתה לו: "הרבה כוחות נפש שיקעתי בו. ובשעת הכתיבה היו גם רגעים, רגעים נפלאים כל כך והיה טוב, טוב לאין שיעור. את החסד שבהם והעליה שבהם אין לשכוח… להמשיך בזאת – אינני חושבת, בכל אופן בינתיים לא. אולי בזמן רחוק יותר. לדעתי אין ערך לכתוב עצמו, בלכתוב, הערך הוא אולי הכוחות שעורר בי ובחוויות שהדליק בתוכי והן היו, ונשארו".

למרות היסוסיה, המשיכה לכתוב. וטוב שכך.

יהודית הנדל לפוזננסקי 1 (1)

יהודית הנדל למנחם פוזננסקי. הערותיך חשובות ויקרות

יהודית הנדל. רציתי לסור אליך

יהודית הנדל לפוזננסקי2 (1)

יהודית הנדל. הכתוב יקר לי מאד

יהודית הנדל לפ]וזננסקי 3 (1)

יהודית הנדל לפוזננסקי 4 (1)

יהודית הנדל. ושוב, הרבה תודה, לכל

 

 

 

 

 

לשמוע את המילה "סבתא"

בחודש הבא נציין את יום הולדתה של המשוררת הצברית הראשונה, אסתר ראב, סופרת ומשוררת נפלאה, שנולדה ב-25.4.1894 באם המושבות פתח תקווה. שירתה של ראב ספוגה באווירת ארץ ישראל ונופיה. את ספרה הראשון "קמשונים" הוציאה ב-1930 והמשיכה ליצור כמעט עד יומה האחרון ב-1981.

נקדיש כמה פוסטים לכבודה, ונציג מעט מארכיונה הגדולה שהופקד ב"גנזים – אגודת הסופרים" על ידי אחיינה הסופר אהוד בן עזר שכינס ופרסם את יצירתה וכתב את הביוגרפיה המקיפה עליה "ימים של לענה ודבש" (עם עובד).

נתחיל בשיר "נכד", שאותו כתבה ב-1970 לאחר פגישה עם נכד של חברתה. לראב לא היו ילדים. כתב היד המקורי מ"גנזים – אגודת הסופרים". השיר מובא כאן בכתיב מלא:

הנכד:

"לשמוע את המילה 'סבתא' / מתנגנת מפי פשוש / כחול עיניים / 'סבתא' / מילה מחרידה – / את אלה אשר נעורים / עוד בלבבם – / ומרנינה / גזעים מוטים – / מבשרת קץ קרוב, / עולה כפרץ חוטר רענן / מתוך גזע נקוב / מבטיח השארת הנפש / והגוף: / המשך העיניים הכחולות / האף הסולד / לשושלת: / תבונת הכפיים / ותמריץ המח / הנכד –  /   השארת הנפש!"

הנכד-טיוטה-1

אסתר ראב. הנכד

 

 

 

 

רכילות של סופרים – "פשיטת רגל", "ריח זיעה" ומי מטיל ספק בגאונותו של ביאליק

אוי, להיות זבוב על הקיר כששני סופרים מרכלים על סופרים אחרים. והנה, הזדמנות לכך שמורה בארכיון "גנזים אגודת הסופרים" – מכתב ששלח אשר ביילין מלונדון לגרשון שופמן, שבחודש שעבר מלאו 140 שנה להולדתו (28.2.1880). במכתבו, מלפני כ-110 שנה, הוא מותח ביקורת חריפה על, לא פחות, יוסף חיים ברנר ("פשיטת רגל") חיים נחמן ביאליק ("מטיל ספק בגאונותו") ואורי ניסן גנסין ("חדלתי להאמין בכשרונותיו הגדולים").

"יקירי. את 'המאידך גיסא' קיבלתי. תודה. נשיקה בעד כל ציור וציור ["ציור"– רשימה קצרה, סיפור קצר, י.ב.]. את אנקור הכרתי, כמובן, ושמחתי על חיבתך היקרה לפעמים מאהבת נשים.[…] יצירותיו ומאמריו של ברנר צורמים בעת האחרונה את אוזני וביחוד משעה שעזב את לונדון. האתה הוא האשם בדבר? ה'קסמים והשיורים', שתי החוברות 'רביבים', מאמרי ה'ביקורת' שלו וכו' מעידים על בנקרוט [פשיטת רגל] גמור. חבל! המקבל אתה מכתבים מגנסין? איהו הבחור הזה? ה'בטרם' שלו הנהו הוצאה שניה של 'בינתיים', הוצאה גרועה מהוצאה ראשונה. ריח זיעה עולה מציורו זה. חדלתי בכלל להאמין ב'כשרונותיו הגדולים'. היו ימים שכעסתי עליך על שהורדת את ביאליק משאתו, ועכשיו גם אני מטיל ספק בגאונותו".

אשר ביילין אל שופמן 1

אשר ביילין אל גרשון שופמן. יצירותיו ומאמריו של ברנר צורמים את אוזני

 

קורונה אאוט – נזרת אין!

שימו לב, קוראי "הבלוג של גנזים – אגודת הסופרים" והפיצו הלאה: רגע היסטורי בתולדות השפה העברית – נולדה מילה עברית ל"קורונה", אותו יצור מאוס שנקרא כך על שום דמיונו לכתר מלכות. המורה ללשון כרמלה נאמן בת ה-95, מקיבוץ גשר הזיו (אימו של אהרן מידן, בן זוגה של הסופרת אדיבה גפן) והמשורר צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים העברים, מציעים לקרוא לקורונה בעברית צחה – "נזרת", מן השם "נזר" שגם הוא כתר. והרי אנו נקראים, בשל הנזרת (בשני סגולים) להתבודד ולהתנזר מחברת אדם, ואחד הסימנים של המחלה היא נזלת.

וזו ההזדמנות לצרף את המילה החדשה לשיר ההיתולים שחיבר אביגדור המאירי לתיאטרון המטאטא בשנת 1928, שבו תיאר את תלאותיו של החלוץ ששוטט בארץ, ובכל מקום שהגיע אליו חטף מחלה ששמה מתחרז עם שם היישוב.  "ידידנו זה מספר לנו שעבר את כל ארץ ישראל, את כל נקודות הישוב, הקבוצות, הקיבוצים והמושבים – ובכל מקום רכש לו מחלה אחרת. הנה ספר המחלות שלו: ברוחמה – קיבלתי טרחומה / בהרצליה – דיזנטריה / במחניים – טיפוס המעיים / … בקיסריה – מלריה / בירושלים – כאב שיניים …" וכן הלאה – ראו את הדף המקורי מארכיונו הגדול של המאירי שב"גנזים אגודת הסופרים".

ואנו אומרים כך:

הגעתי לדימונה – חטפתי קורונה,

בחבל אשכול – התעטשתי בקול,

ברחתי לנצרת – חטפתי נזרת,

בעמק יזרעאל – התחלתי להשתעל,

בקיבוץ אחיהוד – הוכנסתי לבידוד,

בחמת גדר – הושמתי בהסגר.

רק בריאות!

המחלות-של-החלוץ

אביגדור המאירי. הנה ספר המחלות של החלוץ

צרתו של הספרן בסנקט פטרסבורג לעת ערב

שלח אהרון קמינקא (המשורר והמתרגם שעל תרגומי הטרגדיות היווניות שלו גדלו וותיקים שביננו, שנכללים היום ב"קבוצת הסיכון") בקשה לספריה במחלקה העברית של אוניברסיטת סנקט פטרסבורג, 1908. מילא הספרן האחראי, הביבליוגרף והחוקר יצחק דב מרקון (1875-1949) את בקשתו והעתיק עבורו כמה מסמכים. אולם, לא את כל המסמכים המבוקשים (ה"פראגמנטין" בלשונו) הצליח להעתיק. והסיבה: דצמבר בסנקט פטרסבורג, החשיכה יורד מהר ובמחלקת כתבי היד הקיסרית לא מדליקים עששיות מפאת הסכנה.

וכך כתב הספרן החרוץ, במכתב מ-8.12.1908 , שהתגלה על ידי אמיר בן עמרם העובד ב"גנזים אגודת הסופרים", וצרתו של הקולגה מתחילת המאה הקודמת נגעה ללבו:  "להעתיק את כתב היד השני בשלמותו אי אפשר לי כעת, כי אצלנו בפטרבורג נהפך בימי החורף היום ללילה וביחוד במחלקת כתבי היד של אוצר הספרים הקיסרי, כי אין פה שום מאור מפני הסכנה".

מכתב של יצחק דב מרקון אל אהרן קמינקא (1)

יצחק דב מרקון לאהרן קמינקא. אין פה שום מאור