מכון גנזים ע"ש אשר ברש

סטטיסטיקה

  • 16,895 צפיות
Follow מכון גנזים ע"ש אשר ברש on WordPress.com
Follow מכון גנזים ע"ש אשר ברש on WordPress.com

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

הצטרפו אל 152 שכבר עוקבים אחריו

הצטנן האשכול וקיבל נזלת

והפעם חריגה מהמנהג של לא להכביר פוסטים בבלוג באותו יום – אך אירועי הימים, כופים ממש להכניס פתק אישי של לוי אשכול, ששמו מוזכר בימים אלה שוב ושוב בקשר למלחמת ששת הימים. ועוד מלמד הפתק החביב, שתי פנים לו, עד כמה רב גונים הוא ארכיון גנזים – לא רק על ספרות ושירה ותיאטרון אפשר ללמוד מהארכיונים שבו, אלא כל התחומים משתקפים בו. והנה גם לוי אשכול מופיע בו ובצורה כה בלתי צפויה, כה אנושית.

מצדו אחד האחד של הפתק כתב זלמן שז"ר, שארכיונו הגדול נמצא ב"גנזים" אל לוי אשכול: "אתה מסכים לפגישה מחר לפני הצהרים? (לפני שבן גוריון ייפגש עם גולדמן ואתך, בשבת. ולפני פגישת גולדמן עם המפלגות, ביום א".

רגע מתוך המטבחון. מה הם תכננו שם? מה זמם שז"ר לרקוח עם אשכול, לפני פגישתו עם בן גוריון ועם נחום גולדמן?

לוי אשכול לא התרגש. מה לו ולכל התחכומים האלה. הרי הוא מצונן – ואינו יכול להקדים פגישות, גם אם עניינים חשובים עומדים על הפרק. "טרם אדע מה אתי מחר. מוטב אולי בשבת בביתי. לפי בקשת הרופא עלי לא להתרוצץ. התקררות. אשכול".

זלמן שזר ללוי אשכול 001

זלמן שז"ר ללוי אשכול. בוא ניפגש מחר

לוי אשכול עונה לשדר 001

לוי אשכול עונה לשז"ר. עלי לא להתרוצץ

בבקשה, הדפס את הסיפור שלי – גם אם לא ימצא חן בעיניך

לכבוד שבוע הספר העברי, אביא השבוע מכתבים של סופרים לעורכיהם, ואתחיל באחד הצנועים, הביישנים והנוגעים ללב ביניהם. יוסף לואידור (1921-1893) היה סופר וחלוץ וספק אם שמו היו נודע ברבים אלמלא צירוף המקרים הטראגי – הוא נרצח בפרעות ביפו יחד עם יוסף חיים ברנר, צבי ש"ץ וחברים נוספים ב-2 במאי 1921. שלא כחבריו הרצוחים, גופתו לא נמצאה. והנה ב"גנזים" מצוי מכתב שלו אל ברנר שבו הוא מבקש לפרסם בעיתון "האחדות" כתב יד שלו, והוא מוסיף בקשה מיוחדת "מבקש להדפיסו גם אם לא ימצא, מאיזה צד, כל כך חן בעיניך".

250px-יוסף_לואידור

יוסף לואידור. בבקשה, פרסמו את סיפורי

יוסף לואידור אל ברנר 001

יוסף לואידור לברנר. גם אם לא ימצא כל כך חן בעיניך

ככה רוקחים ומתבלין את העיתון

בחור ושמו יצחק גולדמן פנה ליהודה לייב גורדון (1892-1830), וביקש להתקבל לעבודה במערכת "המליץ". לאחר שנדחה – לא ויתר למזלנו ופנה שוב, ויל"ג נמלך בדעתו, אחרי שהודה כי דחה אותו "אבל רק בשמאל" – כלומר לא לגמרי, אלא ביד החלשה, הקלה, ויש עוד מצב – ובמכתבו הוא מתאר את עבודת המערכת ומה יהיה עליו לעשות.

תענוג לא רק לקרוא בכתב ידו הנפלא של יל"ג (תאריך המכתב הוא כנראה 30/5/1886 לפי מכתב התשובה של גולדמן הנמצא בארכיון הספרים הלאומי) אלא גם לראות איך רקחו ובשלו ותבלו את העיתון, ממש כמו היום. והעברית – נפלאה מלאה צירופי לשון מקסימים.

אותו עורך  ב"המליץ" אמור להיות רב פעלים: מקודם כל מגיה (וזו עבודה לא קשה, "צריך רק עיניים בריאות והרגל מעט"), והמלאכה הזו "תאכל כשתיים שלוש שעות ביום". אחר כך צריך לפתוח את מכתבי הסופרים ו"להבחין בין הראויים לדפוס ובין הלא ראויים", ולבסוף – "לקרוא מכתבי עתים שונים ולרשום עליהם את הידיעות והמאמרים שראויים לקחת מהם ולהעתיקם, או לעשות מהם מרקחת ותבלין". ואם לא די בזה, גם "לקרוא ספרים ולשפוט עליהם".

ואם לא די בכל המטלות האלה כדי להרתיע את המתעניין בעבודה, הקדים וציין יל"ג "לפי ששמעתי עליך כי טפלי תלויים בך, ומי יודע אם תשיג יד 'המליץ' לתת לך די מחסורך". כלומר, אל תבנה על משכורת נכבדה שתכלכל את משפחתך. צא ולמד, לא רק משורר גדול היה יל"ג, אלא גם מינהלן ואיש מעשה.

י.ל. גורדון אל גולדמן יצחק בעניין עבודה בהמליץ 001

יל"ג ליצחק גולדמן. ענה לי במה כוחך גדול

הרע הוא כסא לטוב

אשר ברש (1952-1889) היה לא רק סופר מצוין – ואני יכול להמליץ למשל לחזור אל "איש וביתו נמחו" שלו – אלא רק "פיגורה" מרכזית בחיי הספרות בארץ. היה ממייסדי אגודת הסופרים, הוגה הרעיון של הקמת "גנזים" ומייסדו – ולאחר מותו ב-4 ביוני 1952 – נקרא "גנזים" של אגודת הסופרים על שמו.

Asher_Barash

אשר ברש מייסד "גנזים". שאיפה לטוב

במלאת 65 שנה לפטירתו, אנצל את ההזדמנות להציג דף אחד מארכיונו ב"גנזים" – מעין עצות והנחיות לחיים נכונים – אולי רשימה שהכין לעצמו לקראת הרצאה או הופעה. הכל יש כאן, הסתפקות במועט, שאיפה לטוב, ביטול מחלוקת וביטול הביטול. מה עוד צריך?

אשר ברש עצות לחיים טובים 001

אשר ברש. התכוונות לחיים החדשים (ארכיון "גנזים" על שם אשר ברש)

 

הפסיקו את ההצגה!

תשמעו סיפור: באמצע העלאת הצגת בכורה בתאטרון הבימה קם אחד המוזמנים, סופר מכובד וידוע, וצעק "הפסיקו את ההצגה הזו!"

הזמן: 6 במאי 1944, ההצגה: "לא אמות כי אחיה" של הסופר והמחזאי דוד ברגלסון (שנרצח שמונה שנים מאוחר יותר על ידי סטלין), הצופה הזועק חמס: גרשון שופמן.

הפרשה עוררה את אחד הפולמוסים הסוערים שהיו בציבור הישראלי סביב הצגת תאטרון – ולא נערוך השוואות לימינו, אין צורך (ותודה לנורית גוברין שהאירה את עיני בציינה כי הפרשה תוארה בהרחבה בספרה "מאופק אל אופק: ג. שופמן חייו ויצירתו"). גיבורו של המחזה הוא אברהם בר, יהודי המתגורר בברית המועצות, ששכל את בנו הראשון במלחמת העולם הראשונה ואת בנו השני במלחמת העולם השנייה. במערכה השנייה, בשעת שיחה המתנהלת על הבמה בין קצין גרמני לבין חייט יהודי, קם גרשון שופמן וצעק "זהו חוסר טעם, הפסיקו את ההצגה הזו". ברשימה קצרה שפרסם ב"דבר" כתב שופמן: "לשם מה ולמה עלינו לשבת ולהביט אל צלב הקרס הענקי. די שראינוהו שם?… האין משום חילול הארץ וה'בימה' בעצם הדקורציה? ולשם מה ולמה שואל אני עליי לראות פרטי התעללות נאצית, פרטים איומים בביצועים שחקנים יהודים, שישימו עצמם נאצים?"

שחקני ההצגה רתחו. שלושה ימים אחרי הסקנדל,  טרחו כולם וחתמו על מכתב מחאה לאגודת הסופרים. מכתב זה התגלה השבוע ב"גנזים" – "הפרעה בלתי מרוסנת כזאת למהלך הצגה תיאטרונית במעמד-כבוד של הצגת בכורה, נראה לנו שיש להגדירה כשערורייה שעוד לא הייתה דוגמתה בקורות הבמה העברית".

הבימה נגד שופמן

שחקני הבימה נגד גרשון שופמן. אנו תובעים לקרוא אותו לבירור (גנזים)

5

התוכניה של ההצגה

2

מהדמויות בהצגה. גב' גינתר, מזכירתו של המפקד הנאצי, וצלב הקרס

ברכות להלית ש"יש לה דומה רק בראי"

 

 

אנחנו ב"גנזים" מצטרפים למברכים את הלית ישורון, שבין שאר עיסוקיה מסדרת עתה אצלנו את ארכיונו הגדול והעשיר של אביה אבות ישורון – לרגל קבלת "פרס אביב למפעל חיים" שיינתן השנה לראשונה בפסטיבל המשוררים במטולה.

וזו הזדמנות לחשיפה ראשונה של הקדשה על שער הספר "האפרח העשירי" שהעניק נתן אלתרמן להלית הצעירה "אשר יש לה דומה רק בראי".

נתן אלתרמן מקדיש ספר להלית ישורון 001

ויש לנו כבר 150 הרוגים ויותר מ-350 פצועים

לרגל יום הזיכרון ויום העצמאות אני מביא כאן את מכתבו המרגש של יורם קניוק, חייל בן 18, להוריו. את המכתב כתב  ב-30 במאי 1948 בשוכבו פצוע בבית הבראה לפצועי הקרבות בירושלים, לאחר שנפצע בקרב על הר ציון. טלפונים לא היו אז, לבוא לבקר אותו בירושלים הנצורה בוודאי שאי אפשר היה – ועד כמה שאפשר החייל הצעיר משתדל שלא להדאיג את הוריו. מתוך תיאורי הקרבות וההווי עולים הדי הפיצוצים והיריות, הדי הקרבות בירושלים, גבורת התושבים, גניחות הפצועים וזיכרון החללים. ההורים בטח התפלצו מדאגה, אבל אנחנו, ממרחק השנים, זוכים מתיאור חי ומרגש ומכאיב בכנות שלו, הומור שחור לצד עצב גדול שמנסה להסוות עצמו מאחורי תיאורי הווי. לאל אצטט – פשוט מומלץ לקרוא.

ועל החתום: יורמכם.

יורם קניוק 1 להוריו 001יורם קניוק 2 להוריו 001

 

קניוק 3 להוריו 001

קניוק 4 להוריו 001