מכון גנזים ע"ש אשר ברש

סטטיסטיקה

  • 19,287 צפיות
Follow מכון גנזים ע"ש אשר ברש on WordPress.com
Follow מכון גנזים ע"ש אשר ברש on WordPress.com

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

הצטרפו אל 135 שכבר עוקבים אחריו

אבות ישורון והמגבעת המתקמטת

חפץ אבות ישורון במגבעת. שמע המלצה מהמשורר מאיר ויזלטיר והלך לחנות מגבעות ברחוב שינקין. מדד וקנה – הפלא ופלא. ומה עם הקופסה למגבעת? אין לי כרגע, אמר לו בעל החנות, אתן לך כשאקבל.

כאן התחילה הדרמה שסופה ביזיון וקצף. כשחזר אבות ישורון כעבור זמן מה לחנות, גילה שהיא נמכרה והמוכרת החדשה ענתה לו, פחות או יותר ובערך, למה מה? מה לי ולך? לך תחפש את החברים שלך.

 

אבות ישורון עם מגבעת1

אבות ישורון והמגבעת. 1981 תצלום: חיים לוסקי (באדיבות הלית ישורון)

הריץ אבות ישורון מכתב נזעם לבעל החנות: "מר ויזלטיר כנראה הכיר אותך כאדם הגון וישר. גם בעיני אתה נראה כאדם ותיק ברחוב שינקין עם חלון הראווה של מפעלך. ובכן, קניתי מגבעת והבטחת לי קופסה שלא הייתה לך אותה שעה, אבל הבטחת לי לאחר זמן מה לתת לי. והנה מסרת את החנות ונסעת. ואני מתרוצץ ובא, והאישה שמכרת לה את החנות אינה רוצה לשמוע מזה ומתכחשת לכל העניין. אני מבקשת [כך במקור] ממך למלא את הבטחתך ולשלוח לי קופסה למגבעת ההולכת ומתקמטת".

אבות ישורון והמגבעת 001

אבות ישורון לכובען משינקין. הבטחת לי קופסה

מודעות פרסומת

"יאללה, אימשי מין הננק!"

"עונג אמתי אני מתענג על החיים", כך תיאר אורלוף (אריאלי) לוי אריה בן ה-23 את עבודתו כשומר בכפר סבא במכתב ששלח לברנר  ב-5.4.1910. ואני מתענג על המכתב, פנינה ספרותית של ממש של הסופר המצוין הזה (1886-1943). כשנה וחצי לאחר שעלה לארץ, כ-12 שנים לפני שהיגר לארה"ב.

"מפועל קרקעות נהפכתי לשומר, זאת אומרת – כל העת שלי היא וכל העת לא לי היא. מותר לך לישון בכל זמן ועידן שאתה חפץ, ואסור לך לסגור את אשמורותיך אפילו לששים נשימות. החיים המדודים והשעות הקבועות לכל דבר וחפץ , זרים הם לחיי דהאידנא. ואע"פ כן החיים נעימים ויש להם כמה וכמה יתרונות על פני חיים אחרים".

ממשיך ומתאר אורלוף את חייו הנעימים: "עיקר השמירה היא ביום. הנני יושב לי בסוכתי הגבוהה, יכול לקרוא ולכתוב, ולאכול – לא כל שכן, וכשהנני רואה ערבי מתנקש בשלמות השקדים, אזי חובת משרתי דורשת ממני להתעורר ולקרוא בקול את הקריאה: "יללא, אימשי מן הננק!"

ויש לו דילמה אישית כסוציאליסט: "אמנם מצב מגוחך קצת בשביל האיש המטיל לעתים ספק בצדקות קניין הפרט והנוטה לעתים להאמין כי פרי העבודה הוא לעובד, אולם מאי איכא למעבד? עושים אנו בחיינו קומפורומיסים הרבה יותר גדולים".

כל כך טוב לו שם עד כי הוא פוטר את ברנר מן המאמצים להשיג לו עבודה אחרת: "שמעתי מפי ד.ש. כי הנך משתדל בדבר איזו משרה בחיפה בשבילי. חן-חן! ואולם אעיר אגב, כי התנאים לכתיבה הם היותר טובים אצלי דווקא עכשיו".

ולסיום עקיצה קטנה מן השומר הבטלן השמח בחלקו לברנר הדכאוני: " "היה שלום ומאושר עד כמה שדבר שכזה אפשרי לגבי איש שכמותך".

אורלוף אריאלי לברנר על עבודתו כשומר 001

אורלוף לברנר. כל העת שלי היא וכל העת לא לי היא

אורלוף אריאלי לברנר 2 001

אורלוף לברנר. הבדידות היא הנותנת לי את האפשרות לכתוב

אורלוף אריאלי לברנר 3 001

אורלוף לברנר. היה שלום ומאושר

 

אני כשחיין שמבצע הרבה תנועות וקצף רב ומתקדם לאט

לפני כשבועיים הלך לעולמו הסופר דוד שיץ, שכוכבו דרך בשמי הספרות עם פרסום ספרו הנפלא "העשב והחול" ב-1978. רבות נכתב על יצירתו המיוחדת – נביא כאן לזכרו שני מכתבים מארכיון "גנזים".

דוד שיץ

דוד שיץ

"ברצון רב הייתי מעביר לך כתב-יד. לצערי הרב אני דומה עכשיו לאותם שחיינים המבצעים הרבה תנועות, מעלים קצף רב ומתקדמים בברכה לאט לאט. עד כדי כך שאלו העומדים במקום יבש ונוח, מתבוננים וצוחקים". כך כתב לנתן יונתן, עורך ספריית פועלים, ב-8.6.1982

דוד שיץ לנתן יונתן 001

דוד שיץ לנתן יונתן (גנזים)

את המכתב השני שלח ליעקב אורלנד ובו ביקש לרשום את מלות השיר "שני שושנים" כמוטו לספרו "שושן לבן שושן אדום" שעמד לצאת לאור.

דוד שיץ ליעקב אורלנד 001

דוד שיץ ליעקב אורלנד

שמלה נאה לך וחוצפה – שחקנית יהודייה בלונדון תהיי

ביקש ברנר מידידו אשר ביילין עצות כיצד לעזור לידידה אלמונית להתקבל כשחקנית בתאטרון יהודי בלונדון. ענה לו ביילין, והשנה היא 1910, ראשית – "אין לעת עתה כל תאטרון יהודי. נוסדה רק אגודה העוסקת בקיבוץ כסף לכונן תאטרון ועוד ימים רבים יעברו עד אשר נזכה לראותו בבניינו".

ושנית, "בנוגע להעלמה – אין אני רואה כל תקווה שתוכל להתקבל בתוך להקת 'המשחקים' בלונדון".

מדוע ולמה אין לעלמה "כל תקווה" (ומעניין הניסוח – לא כל סיכוי, אלא לא כל תקווה) להיות שחקנית יהודיה בלונדון?

התשובה הנחרצת: "לוא זכתה כבר לשם ולחוצפה ולשמלות נאות מאד בשביל הבמה (לזה נחוצים לה כמאה פונט) אז אפשר היה לקוות. עכשיו שאין לה לא כלום מלבד כשרונה (דבר שיכול לקלקל בלונדון) הנני כמעט בטוח שאין כדאי לה לבוא הנה".

ביילין לברנר על תיאטרון יהודי בלונדון 001

ביילין לברנר. על חוצפה ועל שמלות נאות

לש. שלום ולאשר ביילין אין איפה לגור

בימים אלה פרסמה אגודת הסופרים קול קורא למי מחברי האגודה הנמצא במצוקה כספית לפנות לקרן של האגודה שנוסדה למטרה זו. מסורת ארוכה היא לסופרינו המגלים באיחור כי מן העט לא ישיגו פרנסה, וכי קשיים כלכליים ילוו אותם כל ימי חייהם. בת קול עולה ואומרת: הוי קבצנים בני קבצנים, כלום חשבתם שמהספרות תהיה לכם תשועה כלכלית? וכדי להמחיש זאת, שניים מן המכתבים הרבים שקיבלה אגודת הסופרים לפני עידן ועידנים: זעקה לעזרה למענם של שניים מחבריה הנכבדים ביותר שנקלעו למצוקה כלכלית למרות תהילתם הספרותית.

אשר ביילין (1881-1948), סופר, עיתונאי ועורך, שהיה מזכירו האישי של שלום עליכם וליווה רבים מן הגדולים של הספרות העברית, וביניהם אורי ניסן גנסין ויוסף חיים ברנר – ולימים כתב את  "ברנר בלונדון" הנפלא שיצא לאור בעריכתו של מנחם פרי. פעילותו העשירה בתחום היצירה והתרבות לא עזרו לו באחרית חייו.

בקשת עזרה לאשר ביילין מאגודת הסופרים 001 "באו אלי היום כמה חברים וסיפרו לי על מצבו הקטסטרופלי של הסופר אשר ביילין, שמצבו בכלל הוא בכל רע ועתה עומדים לגרשו מן הדירה בשל אי יכולתו לשלם את שכר הדירה, שכבר הוא חייב, ולא כשכ' להבא… אני פונה אליכם בבקשה שתבואו גם אתם לעזרה, לפחות בסך עשר לירות", כתב לאגודה במכתב "סודי" משה קליינמן עורכו של "העולם" העיתון המרכזי של ההסתדרות הציונית העולמית.

וכמה שנים לאחר מכן, בחורף 1946, פנה מירושלים הקפואה לא אחר מאשר ש. שלום (1904-1990), המשורר והסופר שהיה במשך עשרות שנים אחת הדמויות המרכזיות בחיי התרבות והספרות בארץ

ש. שלום לאגודה 1 001

ש. שלום לאגודה הסופרים. עתה נוספה צרה חדשה

ש. שלום לאגודה 2 001

מים חדרו לחדר שבו התגוררו ש. שלום ואשתו, ועתה הוא מתרוצץ לחפש דירה חדשה – וכסף אין. והנה גם עדות לתקופה – השנה היא 1946 ובנם של בעלי הבית חזר מן הצבא (כנראה הצבא הבריטי) ורוצים הם לתת לו את החדר.  "הנני מתרוצץ כבר שבועיים בסופה, בגשם ובשלג לקבל הלוואות… חסרות לי עוד 100 לירות".

ונשמעות גם זמרת הציפורים במרומים – ויחד עמם תזלנה גם דמי האחים היהודים

שמעון ביחובסקי (1880-1932) היה מו"ל, מבקר ועיתונאי, חברם הטוב של גנסין וברנר ולימים גם בעלה של המשוררת אלישבע. רבים ממכתביו אל יוסף חיים ברנר עסקו בעסקי מו"לות וכמובן ב"מעורר" של ברנר, שהוא עסק בהפצתו ברוסיה ובתחבולות שונות כיצד להערים על הצנזור הרוסי שהתנכל לכל דבר דפוס עברי שהגיע מלונדון לרוסיה. נראה שעל הגלויה הזו לא עבר הצנזור הרוסי – בחיים לא היה מעביר אותה: חזיון בלהות על הצפוי ליהודים ברוסיה בתקופת הפוגרומים הגדולה שהחלה בפרעות קישינב ב-1903.

מאלף לראות עד כמה ניכרת ההשפעה של "בעיר ההריגה" של ביאליק על ביחובסקי, והנה אנחנו שם במקום שבו הטבע חגג והיהודים נשחטו.

"ושלום לכם, יקרים, מהאביב החדש, היפה שאת קול צעדיו הנני שומע כבר הולך ומתקרב, שלום-רב מהשמש החם, משמש האביב הטוב והחביב… ונשמעות כבר זמרת הצפרים במרומים, העפות שורות שורות ועוד מעט והפלגים תזלנה וישקשקו בהמולה והנהרות תפרצנה ממסגרותיהן — ויחד עמהן תזלנה גם דמי האחים היהודים, הצעירים והאינם צעירים, שיישחטו בעתיד הקרוב, דם חם, צעיר, דם שואף וטוב – דם צעירי ישראל שיהרגו ויישחטו לרוב בכל תפוצות הגולה הרחבה והגדולה".

ביחובסקי לברנר על הפרעות 001

ביחובסקי לברנר. חש אני את האסון הקרוב

לדברי המורה יצאו מביה"ס איניג'ינרים, ולפי דבריי – סנדלרים מובהקים

אוצר קטן כפול ומכופל חשפה בפנינו דורית שריד המתנדבת מזה כשנה ב"גנזים" ומסדרת את ארכיונו הגדול והמרתק של יוסי שריד.

תשמעו סיפור: ב-1938 למד אביה של דורית, בן ציון ורבין, רפואה באיטליה. בשעת טיול בווינה נפל ושבר את רגלו ואושפז בבית חולים. דורית מספרת כי אביה נזכר שכאשר היטלר הגיע לוינה ונאם בכיכר העיר, שמע ונחרד משאגותיהם של ההמונים. אמו של בן ציון, נחמה ורבין, נסעה לבקר אותו ובני המשפחה כתבו להם מכתבים – שהתגלו כעת והופקדו ב"גנזים".

באחד מהם כתב משה שמיר – שהיה בן אחותו הבכורה של בן ציון. בצד אחד ניסה את כוחו ביידיש ובצד השני כתב שיר (הוא היה אז בן 17) "שלום לך האיש, האיש שלא מכאן / שבעה "שלומים" – כשי מאוד קטן… שטות בן-ציון, ודאי נבהלתי מה קרה לי פה? / נשטתיטי וחרזתי חרוז שם וחרוז פה".

משה שמיר שיר 1938 לנחמה ורבין וינה 001

משה שמיר לבן ציון ורבין בוינה, 1938

והנה מציאה נוספת מארכיונם של דורית ויוסי שריד – מכתב ששלחו משה שמיר ואחיו אליק שמיר (שנהרג במלחמת השחרור ועליו כתב משה שמיר את "פרקי אליק"). אליק היה אז בן 14, בדיוק סיים את לימודיו בבית הספר "תל נורדאו" והתחיל ללמוד ב"בית הספר ריאלי מונטיפיורי" בתל אביב. אליק לגלג במכתבו על בית הספר "הטכני הגבוה". לא רק זה שהוא פקפק בתקוות הגדולות שתלו בתלמידים "לפי דברי המורה יוצאים ממנו חצי אינג'ינירים, ולפי דברי – סנדלרים מובהקים". ואם לא די בכך, הוא חושד שהמנהל משלשל לכיסו חלק מהכסף שנועד לבגדי התלמידים " "גם מעילי סטודנטים סדרו לנו שעלו 80 גר', ובטוחים אנו שמחצית הסכום לקח המנהל לקופת הכיס".

מכתב של אליק שמיר לסבתו נחמה ורבין 1938 001

אליק שמיר לסבתו נחמה ורבין ולדודו בן ציון ורבין, 1938. (החתום למטה הוא משה אהרונסון, הדוד של משה שמיר)