לכבוד יום השפה העברית המצוין היום: מכתב שנשלח ליהודה בורלא ב-1955 ובו ביקשו את עזרתו במציאת מונחים מקצועיים בתחום הביוב והאינסטלציה. מתברר עוד שזו הייתה ראשית פעולתו של בורלא כיועץ באקדמיה. זה מה שנקרא להתחיל מלמטה.

האקדמיה ללשון העברית אל יהודה בורלא. הצלחה בעבודתו הראשונה – בביוב

ובאותה הזדמנות חגיגית – באירוע חגיגי שיתקיים היום בספריית הכנסת לציון יום השפה העברית, תיחנך גם התערוכה "גנזים נחשפים" של גנזים אגודת הסופרים ומוזיאון ארץ ישראל. התערוכה, שהוצגה במוזיאון ארץ ישראל, תוצג מעתה בספריית הכנסת. כבוד לגנזים.

תערוכת "גנזים נחשפים" בספריית הכנסת

פייק ניוז, וגם פייק תגובות ומכתבים למערכת. לא פטנט חדש. עיון ביומנו של אהרון אמיר, מלפני 60 שנה, מלמד שהוא חשב על פברוק מכתב למערכת הארץ, כדי שיכתבו גם על קבוצות שוליים בחברה ובפוליטיקה כמו למשל, במקרה, על תנועת "הכנענים" שהוא היה ממייסדיה.
"לפברק מכתב למערכת הארץ שהואיל ובאחרונה מדפיס הוא מאמרים נתחניים על המפלגות והזרמים הפוליטיים בישראל, מן הראוי שיאיר את עיני קוראיו גם באשר לגורמים השוליים… כמו למשל "הכנענים" או "נטורי קרתא…"

תגלית כפולה: גם מכתב של שלום יעקב אברמוביץ' – הלא הוא מנדלי מוכר מוכר ספרים, בהיותו בן 32, וגם חשיפה מרעישה, לעת עתה: היה לו "מאהב". וכעת, במלאת החודש 100 שנה למותו, הגיע הזמן לחשוף אותו – באדיבותה של עובדת "גנזים" הוותיקה הילה צור שגלתה את המכתב המרעיש השבוע.

טוב, אז ככה, ככה בדיוק כתוב. אין על מה להתווכח. במכתב ששלח ש.י. אבראמאוויץ' ליעקב שלמה אלשונג (מי מכיר מי יודע? כנראה סוכן ספרים) מברדיצ'ב, 28, יולי 1868: "מאהבי היקר! עד כה לא יכולתי לכתוב אליך מפני רוב טרדותי ומפני אנחתי אשר כבדה עלי מיום בואי לביתי כי חותני הנכבד הוכה במכאוב על משכבו ויסבול יסורים וענויים קשים מאד. גם כעת לא אוכל להאריך ולהשתעשע עמך בדברי שלום בחפצי ורק בקצרה אכתוב לך ועמך יקירי הסליחה. עוד חזון למועד ואשוב לכתוב לך באריכות".

פתיחה לוהטת ביותר. ההמשך מבהיר את הדברים – לא בענייני מזמוטים אלא בענייני מזומנים עוסק המכתב, משלוח ספרים ותשלום עבורם. "הראה נא יקירי חסדך ושלח לי בעד הספרים שלקחת אצלי בקאממיסיאן [בקומיסיון] וגם תשתדל בטובך לגבות בעד הספרים שלקחת ממני בשביל חותנו של הרב מאצואן, כי כעת נחוץ לי כסף עד מאד".

גם בהמשך פזורות בנדיבות המלים "באהבה רבה", "מאהבינו היקרים" וכיוצא בהם. משמע, כך נהגו באותם ימים וכך תרגמו כנראה את לשון הנימוסין "ליבע". אבל מה, נעים לראות. דש מאהובינו העבריים מלפני 150 שנה

מנדלי מוכר ספרים. מאהבי פה, אהובי שם

אוי, עלבונם של סופרים. במר לבו עליו, לאחר שנפגע מיחסם של סופרים ידועים בעת הלווייתו של שאול טשרניחובסקי, כתב אב. ראובני (לא אהרן ראובני) לדוד שמעוני ב-8.2.1944. "בזה הנני פונה לא המשורר שבך, אדוני, אלא לעסקן הציבורי – כי הרי ראש המדברים אתה בציבור הסופרים בארץ". ובהמשך מדגיש הכותב "לא גדלתי ביער ולא חונכתי ברחוב, ואף כי לא היה לי מגע בלתי אמצעי עם סופרי הבירה בארץ מוצאי, היא רוסיה, בטוח אני שיש לי מושג נכון על רמת מוסריותם, הומניותם ונימוסיהם האישיים והציבוריים… יודע אני אל נכון שבמידה שסופר נעשה פופולרי יותר נעשה הוא צנוע יותר, אנושי, נדיב לב, פשוט ועדין בנימוסיו יותר. אין הוא משתמש בעושר פרסומו ובעושר השפעתו בשביל לתקוע רגל לבושה גרב לתוך פי כל מי שלא השביע את רצונו".

כל זאת בעמים אחרים, ואילו אצלנו, אבוי – "לדאבוני רואה אני בעולמנו תמונה מנוגדת למצויה בכל מקום אחר. חלילה לי לומר זאת ביחס לכל הסופרים או גם לרובם, אולם יכול אני לומר זאת ביחס למקצתם. תהיה אמתות המעשיות והלחישות שאנשים יפי נפש … מפיצים עלי. … יעקב פיכמן מדדני במבט בוז ושאט נפש… ה' סמיטיצקי הסב במופגן את פניו ממני בהיפגשי בו… ה' אנכי הסתובב אלי ו[הלך] לפני בכוונת זדון שניים-שלושה צעדים בפנים מפיקים גועל נפש. ומתי? בשעת הלווית טשרניחובסקי… אלה הם בני העולם התחתון למעשה ובמציאות וגם לפי הרגשת עצמם, על אף היות להם מהלכים בכל העולמות".  

אב. ראובני אל דוד שמעוני. סופרים כבני העולם התחתון

מחברת החיבורים של יעקב אורלנד

כך נראה העמוד הראשון של מחברת השירים של יעקב אורלנד הצעיר – ואחד מעמודיה הראשונים, סיפור-זכרון מילדותו על ליל חנוכה. את המחברת גלתה המתנדבת מלכה עמיר המסדרת מחדש את ארכיונו של אורלנד ב"גנזים", והשמחה רבה – שי לחנוכה.

חלום בהקיץ בליל חנוכה של אורלנד הילד

ועוד הצצה במחברת היפה – שירו המפורסם של יעקב אורלנד – "אנחנו שרים לך מולדת ואמא".

אנחנו שרים לך מולדת ואמא. ממחברת השירים של יעקב אורלנד

90 שנה חלפו מאז שיגר בוריס שץ מייסד בצלאל בירושלים מכתב בהול אל הרב יצחק הכהן קוק, בעקבות התקפה בעיתונות כנגד בצלאל המחלל שם שמיים וקריאה לסוגרו. "כבוד מעלת ראש רבני ארץ ישראל", פתח בוריס שץ את מכתבו מה-23.11.1927, "זה עתה שבתי לירושלים ומצאתי את מכתב כבוד מעלת הרב יחד עם העיתון שבו נדפס אותו מכתב. לצערי לא הסתפק מעלתו במכתב אלי, אלא הוציאו גם לרשות הרבים. אני לכן לנחוץ לפרסם גם מכתבי זה בעיתון". לא התחדש דבר – גם הנושא, גם האמצעים: התקשורת ומאבקי דתיים חילוניים.

בוריס שץ. אנכי בתור פסל קידשתי את השם באמנותי

לאחר שהעלה הרב קוק טענות על חילולי שבת, הליכותיהם של אנשי בצלאל ונגד עשיית פסלים, ענה לו בוריס שץ. אין חילול שבת בבצלאל, איננו יכולים לפקח על הליכות חייהם של תלמידינו כאשר הם יוצאים משערי המוסד והעיקר, העיקר, לגבי האמנות. "שאנחנו עושים 'פסלים של צורת אדם באופן האסור על פי דת תורתנו הקדושה' – מובן שאסור לי לפסוק הלכה בפני הרב, אבל בתור יהודי בן זמננו איני מוצא שום חטא בפעולת בצלאל. אין אנחנו עושים פסל ומסכה אשר עליהם כתבה תורה 'לא תשתחווה להם ולא תעבדם'… לא לשם כך באתי לארץ ישראל ולא לשם כך יסדתי את בצלאל בכדי שאנו נעשה פסלים לגויים. עוסקים אנחנו במלאת מחשבת בעבודת האמנות הקדושה, מראים אנחנו את יפי עולמו של הקב"ה, את יפי ארץ ישראל, את עברנו הגדול ואת גדולתנו. אנחנו היהודים הראשונים שציירו תמונות לתנ"ך ולאגדה העברית, דבר הנותן כבוד לעם ישראל".

בוריס שץ אל הרב קוק. אנחנו מראים את יפי עולמנו של הקב"ה (ארכיון גנזים אגודת הסופרים)

כתב אביגדור המאירי ספר חדש, "סודו של סוקרטס", ושלח אותו לעיונו של דוד בן גוריון. שלח -ולא ידע עם מי הוא מסתבך. לא התמהמה ראש הממשלה וענה להמאירי: אני לא קורא ספרות יפה – אין לי עניין או סבלנות לכך, אבל בענייני היסטוריה ולשון, שבהם אני מבין, הרשה לי לתקן לך.

וכך כתב בן גוריון במכתב מה-2.1.1954 :

"אישי הסופר,

חלקת לי כבוד רב במנותך אותי לשופט על יצירתך החדשה "סודו של סוקרטס". לצערי ולבושתי איני ראוי לכבוד זה. אגלה לך סוד לא נעים בשבילי: זה עשרות שנים לא קראתי סיפור. לפעמים אני שומע או קורא ברשימות ביקורתיות על סיפור חדש בעל חשיבות רבה – בלשוננו או בלועז, ואני מנסה לקרוא – ואין לי הסבלנות (או העניין) לכך. וודאי שאיני "מבין" בעניינים כאלה ולכן לא אוכל לקחת על עצמי – ואני מצטער ומתנצל על כך – התפקיד שהטלת עלי.

תרשה לי רק להעיר הערה אחת או שתיים לא ספרותית. בשנת 412 היה אפלטון רק נער בן 15, ואין זה מתקבל על הדעת שהשתתף בשיחה שבה מתחיל הסיפור. גם נדמה לי שהכתיב של השמות היווניים שאתה נקטת בו לפי הנוהג הגרמני אינו נכון. האל הראשי היווני היה שמו זווס, ולא צאוס. סוף סוף הוא היה אל יווני ולא גרמני… ידעתי שלא ציפית לזאת, אבל גם בר-נש בשדה-בוקר יכול לתת רק מה שיש לו. בתודה רבה לך על ברכתך בשם פולה ובשמי… בברכת חברים, ד. בן גוריון

תסלח לי שאני כותב בעיפרון – זה כלי הכתיבה היחיד שלי פה".

בן גוריון לאביגדור המאירי. זה עשרות שנים לא קראתי סיפור

בן גוריון להמאירי. זווס הוא אל יווני, לא גרמני

מוסיפה פרופ' נורית גוברין:

"אכן, בן גוריון לא העריך את הספרות העברית ולא הכיר בחשיבותה. לא פעם העליב את הסופרים במכתבים כגון זה ששלח לאביגדור המאירי, למשה שמיר ולאחרים וכן בכך שלא הסכים להגיע לוועידת אגודת הסופרים. התפתח ויכוח, במרוצת 1960 בין דוד בן גוריון לבין הסופרים, ביניהם: משה שמיר; ישראל כהן (אבי); ב. י. מיכלי; ש. שלום ואחרים, על חשיבותה של הספרות העברית שקדמה למדינת ישראל, הכינה ואיפשרה אותה.

פרטים על וויכוח זה אפשר לקרוא במחקרי: "בין הסופר לשׂררה: הוויכוח בין הסופרים לבין דוד בן-גוריון", שכונס בכרך א' של ספרי: 'קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה', הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ב/2002, עמ' 48 – 62."

רות בונדי שהלכה אתמול לעולמה בגיל 94 הייתה מוכרת במשך שנות פעילותה הרבות לא רק כסופרת וכעיתונאית מוכשרת אלא גם (ואולי בעיקר) כמתרגמת שהביאה לקורא הישראלי בדרכה הנפלאה את התרבות הצ'כית העשירה – אותה תרבות שממנה יצאה כאוד מוצל מאש כניצולת שואה. שמעת את השם "רות בונדי" וכבר עלה על פניך חיוך צ'כי לבבי ובאוויר נישא ניחוח של קנקן בירה מאחד מבתי הבירה של פראג. די אם אציין כמה מהסופרים שתרגמה לעברית, רשימה חלקית: יארוסלב האשק ("החייל האמיץ שוויק" שאותו תרגמה ביחד עם חיים איזאק), קארל צ'אפק, מילן קונדרה ובוהומיל הראבל הנפלא.

רות בונדי

גם במכתביה, שכמה מהם מצויים ב"גנזים", ניכרת האנושיות והחביבות הצ'כית שלה. כזהו הוא למשל מכתב תודה ששלחה לשמשון מלצר, בתודה על ספר ששלח אליך: "היום אני נוסעת לירושלים … ואקח לי צידה לדרך [את ספרך] הרי יש לי תחושת של קירבה לכל נוף נעוריך… אני מודה לך, שמחה לשי – אבל הספר הבא שלי, אם/כאשר יצא  – לא בשבילך. זהו יהיה ספר בישול. אחרי זה אולי, משהו פחות גשמי. כל טוב, בתודה רות".

במכתב ששלחה ללאה גולדברג, בזמן שעבדה במערכת "דבר", צירפה את נוסח הכתבה שכתבה עליה, וביקשה: "כרגע גמרתי את הכתבה ואני ממהר למסור אותה לדפוס, כדי שההגהה תגיע אליך בזמן ותוכלי לשלוח אותה בחזרה בזמן. אם יש דברים שאינם לפי רוחך, ובעיקר שאינם נכונים, אנא תתקני ללא רחמים, ידידותך חשובה לי מתריסה כתבות. ואם את רוצה להוסיף משהו, תעשי זאת, מה כבר אפשר להספיק תוך שעתיים של שיחה?… בזמן הכתיבה הרגשתי קירבה אליך (אני מקווה שלא תכעסי על כך), וקצת היה לי קשה להתייחס אליך כאל "אובייקט".

רות בונדי ללאה גולדברג. תקני ללא רחמים

בשבוע שעבר הגיעה לישראל משלחת של סופרים הודים כאורחי משרד החוץ ואגודת הסופרים. ביום חמישי הגיעו לביקור ב"גנזים", ובסיור שערכה להם הילה צור עובדת הארכיון הוותיקה – היא הכינה להם הפתעה: חתימתו של רבינדרנט טאגור (1861-1941) המשורר, הפילוסוף והפטריוט ההודי חתן פרס נובל.

החתימה מתנוססת בשולי מכתב של שאול טשרניחובסקי שמתאר פגישה מפתיעה עם המשורר ההודי שהלך להצגה "הלילה ה-12" של הבימה בברלין ב-1930. לאחר ההצגה תיאר טשרניחובסקי את המפגש המרתק: "בתוך הקהל הגדול שמלא את האולם נתקלתי בכומר רוסי קטן, טיפוסי לפרובינציה, בעל פנים של חן, עדינים… כאילו מתמונתו של הולביין. חסר רק צלב-החזה. סברתי הזקן היפה מכסה עליו. שאלתי: מה לכומר בהצגת הבימה?

איפה ראיתי כומר? הלא זהו רובינדראנאת טאגור… נתנו לי מקום על ידו והתחילה שיחה בינינו".

בשיחה זו התברר לטשרניחובסקי, בין היתר, שיש לומר "טאגור" ולא "טאגורי". עוד דיברו על תערוכה של תמונות טאגור שהתקיימה אותה עת בברלין. "אני לא מוצא בתמונות שום דבר יוצא מן הכלל, אמר לי טאגור, אבל תלמידי…"

טשרניחובסקי התנהג כמו כל מעריץ מצוי ולסיום ביקש ואף קיבל חתימה של טאגור.

ומי שלא ראה את חברי המשלחת ההודית עטים על המכתב ועל החתימה הזו, לא ראה עדת סופרים נלהבים מימיו.

טשרניחובסקי על טאגור. כאילו מתמונה של הולביין

טשרניחובסקי על טאגור

חתימתו של רבינדראנת טאגור שניתנה למעריץ טשרניחובסקי

טאגור וטשרניחובסקי בהצגת הבימה בברלין. ציור שהופיע בעיתונות

משלחת הסופרים ההודים ב"גנזים"

פועה שלו תורן (2017-1930)

השבוע הלכה לעולמה המשוררת, המתרגמת והמאיירת פועה שלו תורן. שלו תורן, ילידת ירושלים 1930, נודעה בהופעתה המיוחדת (נבחרה למיס ירושלים 1954 ואף השתתפה בתחרות מלכת היופי של ישראל). שיריה ומכתביה, שרבים מהם שמורים ב"גנזים", יוצאים דופן בין שאר כתבי היד בארכיון גם בזכות יופיים הקליגרפי.

מכתב למרדכי עובדיה

פועה שלו תורן. ידך