הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים

מזל טוב, תינוק חדש בא לעולם. ואיך נקרא לו או לה? והנה – גם לפתרון הבעייה הגדולה הזו, שממשיכה להעסיק הורים, סבים, דודים וחברים עד היום – יש התייחסות בארכיון גנזים – אגודת הסופרים.

בארכיונו של הסופר והעורך מנחם פוזננסקי, מי שקיבץ והוציא את כתבי ברנר, מצאנו מכתב ששלח לבנו בנימין ולאשתו צפורה, ב-4 לנובמבר 1945, עם הולדת בנם הבכור. "ואוסיף עתה רק בעניין השם לילד. אתם המחליטים, כמובן. רצוני לאמור בזאת, כי קודם כל ובעיקר עליכם להיות נשמעים לרוחכם אתם ולטעמכם אתם, ואפילו ל'תפיסות' שלכם. אך אחרי שביקשתם, שגם אנו נאמר את דברינו בשאלה זו, אומר את אשר עמי. לא טוב, לדעתי, שהשם יסמל, ישמש סמן למשהו, ואפילו גדול וחשוב וקדוש. לא מן הצדק הוא לחייב את נושא-השם במשהו לכתחילה. תינתן לו, לפחות בשם, בחירה חופשית. טעמי אומר לי, שטוב להתרחק משם מוזר ומפליא ומומצא במתכוון… יהיה נא דווקא מן הפשוטים, אף מן המקובלים, אך נעים-צלילים, ויותן-נא לנושא השם לייחד את שמו בכוחות-עצמו".

אגב, אורי לכיש נכדו של מנחם פוזננסקי ובן דודו של אותו תינוק שבו עוסק המכתב, גילה את אוזננו כי הנכד נקרא לבסוף יפתח, והוא מתגורר עד היום בבית השיטה, הקיבוץ של הוריו.

מנחם פוזננסקי לבנו בנימין. אתם המחליטים כמובן, אבל…

עם מותה של אליזבת השנייה מלכת אנגליה, נזכרים רבים בימים שבהם גם אנחנו היינו תחת שלטון בריטניה ושתינו תה אנגלי כדת וכדין גם בימים חמים. בארכיונו של המחנך, הסופר והמשורר יהודה קדיש סילמן שבגנזים – אגודת הסופרים, מצאנו מזכרת אנגלית לתפארת מימים אלה.

וכך כתב סילמן (מחנך, סופר ומשורר, מחבר "שם שועלים יש" ו"כשהרבי אלימלך") ותיאר בחיוך רחב את מסיבת הפרידה שערכו הנתינים בארץ ישראל מהנציב העליון הבריטי, יתכן ב-1925 עם סיום כהונתו של הנציב הראשון הרברט סמואל. בפיו – תלונה ושאלה בעניין התה שהוגש באירוע: "רציתי לשאלך, ידידי, מה היה במשתה-תה הפרידה מהנציב העליון, שסודר על ידי שני הכוחות העליונים של הישוב: הנהלת ההסתדרות הציונית העליונה והוועד הלאומי העליון? מדוע לא היה תה חם להשקיט את הצימאון הנורא, שהיה בשרב היום ועם הנאומים החמים והבוערים? ומדוע לא הייתה באותה שעה גם גלידה קרה?"

והתשובה: "משום שהמשתה, כדבריך, סודר ע"י שני כוחות, וקדרה דבי שותפי – לא חמימה ולא קרירה…"

יהודה קדיש סילמן. במשתה הפרידה מהנציב העליון (גנזים)

אין שביתה הכריזו כותרות העיתונים הבוקר – ומחר מתחילה שנת הלימודים, לפחות בגנים, ביסודיים ובחטיבות. נצטרף לחגיגה ונעלה ממרתפי מכון גנזים – אגודת הסופרים, פיסת נוסטלגיה. דף ראשון של "דבר לילדים" משנת 1969, עם פתיחת שנת הלימודים.

רק ותיקים יוכלו לזהות כמה מן הפרטים שבציור השער: כמו למשל "השמש", כפי שקראו לו, מצלצל בפעמון יד, כמו מוכר הנפט בשנות החמישים. גם תיקי העור עם האבזמים שמחזיקים התלמידים, ובהם הכריך העטוף בנייר פרגמנט בידיה האוהבות של אמא. הילדים מגיעים לבית הספר ברגל, ולא במכונית של ההורים. אין שומר בכניסה. והבגדים, כן הבגדים.

האווירה, התום והשמחה – נשארו כשהיו. שנת לימודים טובה ושמחה לכם תלמידים ותלמידות.

מה נביא לו מתנה, לשאול טשרניחובסקי שאתמול חל יום הולדתו ה-147 (20 באוגוסט 1875). אף כי התואר משוררנו הלאומי ניתן לביאליק, זכה גם לטשרניחובסקי המתולתל ויפה התואר בכתרים רבים: משורר הטבע והאהבה, מתרגם בחסד ומגדולי שירתנו. עד היום שרים ומבצעים את שיריו היפים שלא נס ליחם – מ"את הלא ידעת מה מאד יפיפית", עבור ל"אומרים ישנה ארץ", "אני מאמין" ו"בזכותם קיים".

מארכיונו הגדול (מספר 1) במכון גנזים – אגודת הסופרים, נעלה קטע בכתב היד של "בזכותם קיים" שאותו שרבט על דף מאחד מיומניו הרפואיים. שלא לשכוח, הוא היה גם רופא. וגם, בלי מתנה אי אפשר, פתק המעניק לו הקצבה של שלושה ק"ג תפוחי אדמה – ואל ייקל הדבר בעיניכם, ב-1943 שבה ניתן הפתק הזה, שנות קיצוב ומחסור, הייתה זו מתנה רבת ערך. ראו גם ההמלצה שקיבל – "ד"ר שאול טשרניחובקי היקר, שלום וברכה. רצוף בזה רישיון לקצת תפוחי-אדמה – שלושה קילו, לפי שעה. אם יתקבל עוד, אפקדך שוב. כדאי לא לדחות את קבלתם (בשוק ברח' העליה), כי רבים הקופצים על סחורה זו".

צביקה פיק, שהוגדר כאחד מעמודי התווך של הפופ הישראלי, הלך היום לעולמו. נעלה לזכרו מארכיון גנזים – אגודת הסופרים מכתב ששלח לנתן יונתן, שאת שירו הבלתי נשכח "נאסף תשרי" הלחין וביצע. צביקה פיק ההיפי ואליל הפופ השכיל לשאוב מן המעיין הבלתי נדלה של המשוררים הקלסיים שלנו, כאשר הלחין וביצע את שיריהם – ואי אפשר שלא להזכיר את הלחן והביצוע היפהפה של "לא אני הוא האיש" מאת אלכסנדר פן.  

בנימוקי זכייתו בפרס מפעל חיים של אקו"ם בשנת 2011, נכתב: "צביקה פיק הלחין עשרות שירים לאורך השנים, החל משירי פופ תמימים וילדותיים ועד לשירים מלודרמטיים שבהם השתמש במילים של משוררים כמו אלכסנדר פן ונתן יונתן. אבל הפרס ניתן לו גם על תרומה ייחודית בהיותו אליל הפופ הראשון והאולטימטיבי שידעה ישראל."

במכתב מה-13 לפברואר 1980 כתב: "ראשית כל אני מאד מצטער שלקח לי כל כך הרבה זמן עד שאני עונה. אני פשוט ב'היסטריה' של דברים שונים ומשונים שגוזלים ממני כל דקה ודקה. בין השאר נולדה לנו בת השבוע [שרונה פיק שנולדה ב-9 לפברואר], ואני נוסע ל-4 ימים להופעות לארה"ב. רק כשאחזור אשמח באם ניפגש ואז גם אשתדל להכין לך את התווים במהירות. בידידות, שלך – צביקה פיק".

היום מלאו 100 שנה למותו של דוד פרישמן, סופר, משורר, עורך, מתרגם ומבקר ספרותי. לזכרו נעלה מהכספת שלנו במכון "גנזים – אגודת הסופרים" שכיית חמדה קטנה בכתב ידו. פרסום ראשון.

למעשה נשזרת דמות מופת נוספת במעשה זה, שנחשף עתה לראשונה – הגננת חסיה פיינסוד. לקראת עלותה לארץ ישראל, תרגם לבקשתה דוד פרישמן את אגדות אנדרסן לעברית, כדי שיהיה מה לקרוא באוזני הילדים בגנים שתכננה להקים בארץ ישראל (בין היתר, הקימה את גן הילדים העברי המודרני הראשון מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים).

דוד פרישמן, שביקר כמה פעמים בארץ ישראל, היה ב-1912 על סיפונה של ספינה מפורט סעיד ליפו – יתכן באותה ספינה שבה עלתה העלמה חסיה פיינסויד לארץ ישראל. על הסיפון המיטלטל הוא כתב לה הקדשה נלבבת על "הגדות וסיפורים" של אנדרסן בתרגומו. וכך כתב: לא פרחים ולא שושנים / לך אצרור ואבא בצרור / כי הם הן יבולו בטרם / עוד יאור בבוקר האור. // לא קונפקט ולא שוקולדה / לך אקנה ואתן בצרור; / הן אלה יאכלו במהרה / ולא ישאר מהמה אף פרור. // אנכי צרור עלי לך אבא, / שאולי יעמדו לדור, / ונתתים על ידך – והיתה / גם נפשי צרורה בצרור".

לא נדע אם הייתה זו רק מחוות נימוסים של פרישמן בן ה-53 לעלמה חסיה בת ב-23. אם היו שם רחשי לב אחרים, נכונה לפרישמן אכזבה: את לבה נתנה בעבור כשנתיים לאחר, עת נישאה ב-1914 לארכיאולוג אליעזר ליפא סוקניק. בני הזוג היו הוריהם שלהארכיאולוג, הרמטכ"ל והפוליטיקאי יגאל ידין, השחקן יוסי ידין ומתיתיהו סוקניק טייס חיל האוויר שנפל במלחמת העצמאות.

אתמול הלך לעולמו, בגיל 91, הסופר והמתרגם ניצול השואה אורי אורלב. אורלב, יליד ורשה, נודע בספריו על ילדותו בתקופת השואה ובהם "האי ברחוב הציפורים" ו"רוץ ילד, רוץ". ספריו תורגמו לשפות רבות.

אורלב סיפר כי רק כסופר-אמן הכותב מתוך ריחוק מהדמויות, הצליח לתאר את הדברים הקשים שחווה בילדותו. הוא הוסיף כי הוא מסוגל להסתכל על השואה בעיני ילד בלבד, וכל ראייה אחרת מסוכנת עבורו.

נביא לזכרו, מתוך ארכיונו שבמכון גנזים – אגודת הסופרים, שני דפים מתוך ספרו האוטוביוגרפי "חיילי עופרת", על חייו כילד בתקופת השואה, .

יהי זכרו ברוך.

מכתב מעניין התגלה במכון "גנזים – אגודת הסופרים" – גם מבחינת הכותב, גם בשל המכותב וגם בנושא: התעניינותו הרבה של הרב הראשי של ארץ ישראל בצמחי הארץ.

הכותב הוא הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב הראשי האשכנזי לארץ ישראל משנת 1936 – אביו של חיים הרצוג נשיאה השישי של מדינת ישראל, וסבו של נשיא מדינת ישראל היום יצחק הרצוג. במכתב, מ-1943, בירך את הבוטנאי וחוקר צמחיית ארץ ישראל אפרים הראובני, לאחר ששמע כי הקרן הקיימת לארץ ישראל עתידה לתת לו חלקת אדמה בקרבת מעלה החמישה להגשמת חזונו להקמת גן הנביאים וחז"ל.

"דבר גדול וחביב וחשוב הוא זה מבחינת האור אשר יופץ ע"י כך על כמה עניינים בכתבי הקודש ובדברי רבותינו ז"ל בקשר עם צמחי הארץ הטעונים ביאור, הארה והבהרה, וגם חיבה יתירה נודעת למפעל זה מבחינת חקר הצמחים של ארצנו הקדושה, שהוא בכל חבת ארץ ישראל המושרשת בעמק נשמתנו", כתב הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג. בסופו של דבר, השמחה הייתה מוקדמת מדיי: חזונם של אפרים הראובני וחנה אשתו התגשם רק ב-1965 עם תחילת הקמת "נאות קדומים" על ידי בנם נגה הראובני.

"בילדותי שמעתי מפי אמי ז"ל: כל הבנות יתחתנו. רק זאת לא!" כך מספרת ביומנה שושנה שבבו ילידת זכרון-יעקב, בת למשפחה ספרדית מצפת, שהיום מלאו 30 שנה לפטירתה. לזכרה נבקר בארכיונה השמור במכון "גנזים – אגודת הסופרים".

הסופרת המיוחדת הזו הקדימה את זמנה בשנות דור ואף יותר, בכתיבתה הנועזת על מעמדה של האישה המזרחית ועל הטרדות מיניות שעברה. כתיבה שעוררה עליה את הביקורת הנוקבת של "הממסד הספרות" בזמנה, אך הקנתה לה את אהבת הקוראים. ספריה "מריה" (1932) ו"אהבה בצפת" (1942) היו רבי מכר כאשר יצאו לאור. רק שנים אחרי מותה, ב-4 ביולי 1992, זכתה שוב להכרה ולפרסום כפורצת דרך וכסופרת מקורית ואמיצה.

נבואת אמה לא התגשמה. בבגרותה רבו המחזרים אחריה, אך היא דחתה אותם. אולי ידעה בלבה כי תצטרך להקריב לשם כך את אהבתה הגדולה – הכתיבה. לאחר שהתחתנה, בגיל 32, חדלה מלכתוב. טרדות החיים ועול המשפחה, תפסו את מקום היצירה.

שושנה שבבו בצעירותה והדף הראשון ביומנה (גנזים)

בימים אלה מלאו 120 שנה להולדתה של אחת מסופרות וממשוררות הילדים האהובות והמוכרות, שעד היום אפשר לשמוע את שיריה בוקעים ועולים מגני ילדים ברחבי הארץ. אנדה עמיר-פינקרפלד (ילידת 26 ביוני 1902 בז'שוב שבגליציה) החלה את דרכה בכתיבה בשפה הפולנית. רק בעידודו של אורי צבי גרינברג החלה לכתוב גם בעברית. איזה מזל. קשה להאמין שילדינו היו שרים בפולנית את "תרנגול אני".

בין שיריה המפורסמים: כושי כלב קט (שכמובן, פוליטיקלי קורקט, לא ישירו אותו היום בפומבי), האנקור, תרנגול אני, הקיפוד, שיר הרועה ואניית הזהב. הצצה בארכיונה שבמכון גנזים – אגודת הסופרים, מגלה פן נוסף ביצירתה: שירי אהבה וערגה רומנטיים למבוגרים. והנה, שירים אלה ואחרים נשכחו – ושירי הילדים המקסימים ממשיכים לשמח הורים וילדים עד היום. למי שצריך עוד הוכחה לכוחם של ילדים ולכוחה של פשטות ותמימות.

לכבוד יום הולדתה, נעלה מהמרתף של גנזים את כתב היד של "כמעט כאגדה":