הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים

סטטיסטיקה

  • 35,010 צפיות
Follow הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים on WordPress.com
Follow הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים on WordPress.com

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

הצטרפות ל-200 עוקבים

מדוע גנז טשרניחובסקי את הסוף המשפיל של בר כוכבא

לכבוד ל"ג בעומר, תגלית בארכיון "גנזים – אגודת הסופרים": נוסח שונה ונוטף דם למחזה על בר כוכבא של שאול טשרניחובסקי.

הילה צור, הארכיונאית הראשית שלנו, גילתה שני דפים מצהיבים, בכתב ידו של טשרניחובסקי: סיום שונה למחזהו על מנהיג המרד ברומאים. במחזה מתוארת בגידתה של חביבה, אהובתו של בר כוכבא, שסייעה לרומאים לנצח אותו. המחזה כפי שפורסם מסתיים בגסיסתו של בר כוכבא הפצוע, כשהוא נושא נאום נלהב על כך שעדיף למות בן חורין מאשר לחיות כעבד רומאי.

החוקר עידו בסוק, מחבר הביוגרפיה המרתקת "ליופי ונשגב לבו ער: שאול טשרניחובסקי – חיים" (כרמל, 2017) , מציין כי זו תגלית מעניינת. בנוסח הגנוז שהתגלה כתב טשרניחובסקי סיום מלודרמטי ובוטה למחזה על סופו של מנהיג המרד. אהובתו הבוגדנית מביאה את ראשו הכרות בשק לרומאים. היא ואביה השומרוני אומרים לחייל הרומאי: "הבאנו לו בשק פה… יש ראשו של שמעון המצביא היהודי". לא נאה לסיים כך את הדרמה על הגיבור הלאומי שלנו, נמלך טשרניחובסקי בדעתו, וגנז את הנוסח.

סיום המחזה בר כוכבא- שאול טשרניחובסקי_0001 (3)

שאול טשרניחובסקי. סיום שונה למחזה

סיום המחזה בר כוכבא- שאול טשרניחובסקי_0002 (1)

מה יש בשק? ראשו של המצביא היהודי

"היה רק האיש שכתב את אלה הדפים – כל כך קרוב ללבי"

בלהט הימים האלה, בין הקורונה לדיוני בית המשפט העליון והרכבת הממשלה, חלף מבלי משים תאריך שהיה לציון דרך בתולדות הספרות העברית: ה-2 במאי 1921. יום הירצחו של יוסף חיים ברנר יחד עם בני משפחת יצקר והסופרים יוסף לואידור וצבי ש"ץ ביפו, בפרעות תרפ"א.

לציון אותו יום – נביא דף מיומנה של הגננת חיה ברוידה שנמצא בארכיון "גנזים – אגודת הסופרים". כשנתיים לאחר שכתבה את הדברים האלה התחתנה עם יוסף חיים ברנר. שנה לאחר מכן, נולד בנם אורי ניסן. ועל הדעת עולה השאלה: האם ככה החלה האהבה ביניהם, לאחר שהגננת הצעירה קראה את ספרו של ברנר?

וכך כתבה חיה ברוידה: "ירושלים, אוגוסט 1911. היום גמרתי את 'מכאן ומכאן'. קראתי את הדפים האחרונים ובכיתי. כשהתעוררתי מדמעותי אלו ושאלתי את עצמי איזו היו הדמעות – דמעות שמחה או דמעות צער – לא ידעתי. היה רק האיש שכתב את אלה הדפים כל כך קרוב ללבי וכל כך יקר לי".

חיה ברוידה על ברנר

חיה ברוידה, 1911. קראתי ובכיתי

"לא אבא ולא אמא לא יפרצו בבכיות, אם קיבלתי כדור ברגל"

לפני שלושה ימים ציינו את יום הולדתו של יורם קניוק (2 במאי 1930- 8 ביוני 2013) – אחד היוצרים הססגוניים שהיו לנו – צייר, סופר למבוגרים ולילדים, תסריטאי, מבקר ספרותי, פובליציסט ועוד כמה עיסוקים.

מארכיונו הגדול שב"גנזים – אגודת הסופרים" אביא שני מסמכים. האחד דף שעליו ציורים שלו, והשני – מכתב נוגע ללב ששלח להוריו במלחמת העצמאות, לאחר שנפצע בחזית ירושלים. לאחר שהחלים למד ציור ב"בצלאל" ובפריס, ושהה מספר שנים בארה"ב. זו הייתה תקופת הרפתקנות סוערת, שבמהלכה חיפש זהב במקסיקו, יהלומים בגוואטמלה, הימורים בלאס-ווגאס והתרועע עם אנשי הבוהמה הניו יורקית.

"שלומות לכם יקרים", כתב יורם קניוק להוריו ב-30 במאי 1948, "מוזר שאני כותב מכתב זה מבית הבראה כשרגלי מגובסת כולה, אולם אצלנו הרי גישה חופשית ולא אמא ולא אבא לא יפרצו בבכיות אם קיבלתי כדור ברגל ויש לי שבר בעצם ורק בעוד חודשיים אוכל שוב להלך כאחד האדם…"

קניוק מכתב להוריו

יורם קניוק להוריו, מבית ההבראה בית הכרם בירושלים

יורם קניוק עשרת השיבולים

מארכיונו של יורם קניוק ב"גנזים"

 

ניסיונות כושלים להציל את האנושות – אף אחד לא שם לב

אתמול צויין יום הולדתו של עמוס קינן (2 במאי 1927 – 4 באוגוסט 2009), סופר, סאטיריקן -מהכותבים של תוכנית הטלוויזיה "ניקוי ראש", פובליציסט, מחזאי, מתרגם צייר ופסל. מסקרן מה היה כותב על ימים משוגעים אלו של קורונה ופוליטיקה. ניתן רק לנחש שהיה יוצר משהו משוגע, מרתק אך מפחיד. קחו למשל את ספרו "הדרך לעין חרוד" (עם עובד, 1984), שבו תיאר את מדינת ישראל תחת שלטון חונטה צבאית ימנית.

לזכרו  נביא דף מתוך כתב היד של "הדרך לעין חרוד", שבארכיונו הגדול שהופקד על ידי משפחתו ב"גנזים – אגודת הסופרים". וגם – דף תולדות חיים שכתב – ובין היתר ציין שם "ניסיונות כושלים להציל את האנושות – אף אחד לא שם לב".

עמוס קינן קורות חיים

עמוס קינן. נסיונות כושלים להציל את האנושות

מתוך-הדרך-לעין-חרוד-2 (2)

מתוך כתב היד "הדרך לעין חרוד". הוי ארץ ישראל יפתי

 

חשוף בצריח פיקד על מחלקתו

"ליאור יונתן, נולד ב-19 ביולי 1952 ונפל ביום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973, בשעות הראשונות של המלחמה, כשהוא מפקד על מחלקת טנקים בגזרה הצפונית של תעלת סואץ. חשוף בצריח פיקד על מחלקתו בשקט, באומץ, בקור רוח, וצרור של מקלע פילח את גרונו לאחר שתי שעות של לחימה באזור הביצות של הסואץ". כך, בדף ההנצחה הרשמי של צה"ל, במלים קצרות, על נפילתו של ליאור יונתן, בנו של המשורר, הסופר, העורך והמתרגם נתן יונתן. 

בשירתו של נתן יונתן (2004-1923), שארכיונו הגדול נמצא ב"גנזים – אגודת הסופרים", תופס השכול מקום נכבד. עשרות משיריו הוקדשו לבנו ליאור ולחברים ומכרים נוספים שנפלו במלחמות השונות. רבים משיריו הולחנו, ומושמעים עד היום.

והנה, כתב היד של השיר "אם זר קוצים", בצירוף הקדשה, בכתב ידו של המשורר – "לזכר בני ליאור".

נתן-יונתן-כמו-בלדה

נתן יונתן. אם זר קוצים

 

בכל מאודם -על עוז הרוח וההקרבה

"אין לך דבר הקשה מן הניסיון לסכם, בסיומה של מלחמה, את פרשת מעשי עוז-הרוח וההקרבה שנתגלו בה". כך כתב יהושע בר-יוסף, ששירת ככתב צבאי במלחמת העצמאות, בהקדמה לספרון זיכרון שחיבר במסגרת שירותו הצבאי. בספרון – "בכל מאודם" (הוצאת מערכות, איורים: בנימין עציוני) – מתפרסמים סיפורי גבורה של לוחמים ולוחמות שחירפו נפשם בקרבות ברחבי הארץ, ורבים מהם נפלו במלחמה הקשה.

הספרון אזל זה מכבר מן השוק, ומשפחות רבות שביקשו לקרוא את עלילות הגבורה של יקיריהם פנו מדי פעם לארכיון "גנזים – אגודת הסופרים". כדי להעמידו לרשות הציבור נוצר קשר בין משפחתו של בר יוסף וארכיון "גנזים" ובין "פרויקט בן יהודה". זה לא מכבר הועלה הספרון כולו לרשת – וכל אחד יכול לקרוא בו.

ואגב, סיפור בתוך סיפור: את הספרון הנדיר מצאה מלכה עמיר, מתנדבת בגנזים, בחנות ספרים משומשים בתל אביב. על עטיפת הספר מופיעה השם "עליזה שבץ", שלה כנראה היה שייך הספר. חיפוש קטן באינטרנט מעלה כי עליזה שבץ, שהלכה לעולמה בגיל 104 בשנת 2017, הייתה הקצרנית של שרי הביטחון מדוד בן גוריון ועד אהוד ברק.

בכל מאודם יהושע בר יוסף

בכל מאדם. מעשים למופת במלחמת ישראל

בר יוסף בכל מאודם

סיפורי גבורה מתוך בכל מאדם מאת יהושע בר יוסף

 

 

 

בוודאי חרדתם מאוד לשלומי – ביחוד אמא, כנראה

לקראת יום הזיכרון ויום העצמאות הקרבים ובאים – מכתבים ששלח אוריאל אופק להוריו מזירת הקרבות במלחמת השחרור. אופק, פלמ"חניק ולוחם לפני שנודע כסופר ילדים ונוער, חוקר ועורך, השתתף בקרבות בירושלים, ליווה שיירות. לבסוף היה בין הלוחמים שנשלחו כתגבורת לגוש עציון הנצורה, עד שהלך עם חבריו לשבי בירדן לאחר נפילת הגוש.

המכתבים המרתקים, שמהם עולה תמונת היום יום של הלוחמים בקרבות הקשים, התגלו בעליית הגג בביתו של אוריאל אופק 25 שנה לאחר פטירתו  (1987), והופקדו על ידי המשפחה בארכיון "גנזים – אגודת הסופרים". אחד מהם נכתב ארבעה ימים לאחר הפיגוע הגדול שהיה בירושלים ב-11 במרץ 1948 – מכונית תופת שהתפוצצה ליד בנייני הסוכנות גרמה להרס רב, לפצועים ול-13 הרוגים.

וכך כתב: "רב שלום לכם יקירי! מתאר אני לעצמי כי לאחר ששמעתם על הפיצוץ בבנייני המוסדות חרדתם מאוד לשלומי (ביחוד אמא, כנראה). ובכן אני לא הייתי אותו יום בירושלים, אלא בסביבות הרי ירושלים. אך באותה התקפה על בנייני הסוכנות נהרס המשרד שלנו, נהרג הגזבר שלנו (יוסי מרגלית, בחור נהדר שהיה יחד אתי בגבעת חיים ושהדרכתי אותו כמה פעמים) ונפצעו המזכירה לילית ועוד שני אחראים על השיירות… ובתקופה האחרונה נפלו עוד שניים שהיו מידידי הטובים: נועם גרוסמן… ולאה רקוב שהייתה באחת השיירות לירושלים".

וכמו מכתב זה, רבים אחרים. תיאורי קרבות, כאב וצער על חברים שנפלו בקרב. וכמובן, בלי לשכוח את משפטי ההרגעה להורים הדאוגים, אי שם בתל אביב – הרי לשם כך נועדו המכתבים: "אל תדאגו לי אבא ואמא, אני בסדר".

אוריאל-אופק-1-001

אוריאל אופק להוריו. אני לא הייתי שם

 

"רוח הים נשק כחתן לעיניה"

אתמול צויין יום השנה העברי לפטירתה של  זלדה שניאורסון-מישקובסקי (כ"ח ניסן תשמ"ד, 30.4.1984). לזכרה של המשוררת החרדית, יאה שנבחר במועד העברי ונביא לזכרה ולעילוי נשמתה שיר בכתב ידה מארכיונה הנפלא שב"גנזים – אגודת הסופרים". ארכיונים מרגשים רבים יש אצלנו בארכיון, אך זהו אחד היקרים ומשיבי הנפש שבהם. כל דף ודף שעליו אחד משיריה הקסומים, בכתב ידה הילדותי מעט, מביא עמו ניחוח פיוטי שלא מן העולם הזה.

כתב היד הזה מציג סיפור נוסף: לאחר שכתבה את שיריה הניחה זלדה בצניעותה ובחוסר בטחונה העצמי, שיעשו בהם העורכים כרצונה. ניתן לראות כאן את התיקונים גם בטקסט וגם בסדר הבתים שעשה בהם העורך – או ישורון קשת שבארכיונו נמצאו שיריה, או העורך שבא אחריו.

מכל מקום – הנה הפתיחה לשיר, בנוסח המקורי: "פרחי בר צהובים, / שריחם מר ומלטף; / ברכוה לשובה, / הגישו לה דבש כרמלי // רוח הים נשק כחתן / את עיניה. / אך בלבה שלט יגון. / שבז להבטחות ניצנים / ואת תקוות בשמש ביטל".

 

 

פרחי-בר-צהובים-זלדה

השיר של זלדה בכתב ידה. דבש כרמלי

בקשתו של סבא-רבא פיכמן

"הה, נין רחוק, הקשב באפלה, / הבכי המר, אשר מכל נקרה / יום-יום לאלם העולם יקרא!", כך סיים המשורר יעקב פיכמן את שירו "בכי טרבלניקה". כעבור עשרות שנים תמלא תלמידת תיכון צעירה מישראל, הנכדה של נכדתו, את צוואתו-מבוקשו. על כך סיפרה לנו השבוע דפנה רסקין, נכדתו של יעקב פיכמן, מתנדבת במכון "גנזים – אגודת הסופרים": "כאשר נכדתי קרן יצאה לפני שנים למסע לפולין עם בית הספר שלה, נתתי לה את השיר "בכי טרבלניקה" שחיבר סבא. כשהגיעו לאחד ממחנות ההשמדה, הקריאה אותו בקול, למרבה ההפתעה וההתרגשות של חבריה".

יעקב פיכמן (1958-1881), מחשובי היוצרים שלנו, נשכח כמעט לגמרי. מה שמציל אותו מלשקוע לתהום הנשייה הספרותית – הם כמה משיריו האהובים שמושמעים עד היום: "אגדה" ("על שפת ים כנרת"), "אורחה במדבר" ("ימין ושמאל רק חול וחול"), "יום יום אני הולך למעונך". הוא עצמו, שעלה לארץ ישראל ב-1912, ניצל מגורלם המר של רבים מיהודי בסרביה שבה נולד. בשירתו המשיך להתרפק בגעגועים ובצער על מולדתו הרחוקה.

כמה שורות מהשיר "בכי טרבלינקה", אשר קרן הנכדה של נכדתו דפנה הקריאה בפולין: "חפצתי, בני, ניני, אשר מקץ דורות / תחיה על פני האדמה, / זו כה אהבתי, כי אשיר הודה / באין חלקה בה טרם זהמה – / כי שם זה לא תשכח, צליל-בעתה, / ובאשר תלך, תדרך – חרת / על לב כל צור, על כל חומה שרדה / מלה אחת (שלש בה הברות): / טרבלינקה, גיהינום ההשמדה!"

ולסיום, כתב יד של אחד משיריו של פיכמן, מארכיון גנזים.

שני-שירים-בוקר-לילה_0001

יעקב פיכמן. בוקר

"אני מקבל מכתבים מהבית, והבית איננו"

את הגעגוע לכל מה שנכחד בשואה, לבית, להורים, לפולין היהודית, ביטא אבות ישורון בשירתו מתוך תחושה עמוקה של כאב ותחושת אשמה. הוא עזב את הוריו בפולין וניצל מגורלם כשעלה לארץ ב-1925. לרגל יום השואה – נשתף מעט ממבטו הכואב לאחור, מתוך נבכי ארכיונו הגדול שב"גנזים – אגודת הסופרים".

בראיון לעלי מוהר אמר אבות ישורון: "וכאשר ירדה עליהם שעת האין-מוצא – עזבתי אותם בתוך האין-מוצא. התחלתי לשמוע קול שיצא מקרבי, בהיות לבדי בצריף, על מיטתי-ברזל, קול קורא לי בשמי מן-הבית, והקול קול מעצמי אל עצמי. קול שלי יוצא מן המוח ומתפשט בכל הגוף, והבשר רועד".

וכך ביטא זאת בשיר "איך נקרא": "אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת, / וְהַבַּיִת אֵינֶנֻּ? /

אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת, / וְאִישׁ לֹא חַי? / אֵיךְ נִקְרָא שֶׁמֵהַבַּיִת כּוֹתְבִים לִי, /

וְהַמִּכְתָּב לֹא נִכְתַּב? / וְהַמִּכְתָּב לֹא נִשְׁלַח? / אֵיךְ זֶה נִקְרָא?"

ומתוך ארכיונו, בכתב ידו, אחד משיריו – והגעגוע-כאב עולה מן המלים, "אבא היה לי, אבי, אמא אמי. עכשיו שאין הם כבר / מבין שאני עוד עומד".

אבות ישורון עלינו באותן שנים לארץ

אבות ישורון. עלינו באותן שנים לארץ