הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים

ראשי » כללי (עמוד 2)

Category Archives: כללי

אבות ישורון במשפט אייכמן

יום הזיכרון לשואה ולגבורה – שני ממצאים מפתיעים שהתגלו בארכיון של אבות ישורון ב"גנזים-אגודת הסופרים". תוך כדי סידור הארכיון הגדול, בין כתבי יד וטיוטות של שירים, הבחין הארכיונאי אמיר בן עמרם בכמה פריטים שהפתיעו גם את הלית ישורון, בתו של המשורר.

מתברר שאבות ישורון, שמשפחתו נספתה בשואה, נסע לירושלים כדי להיות נוכח באחד הדיונים במשפטו של אדולף אייכמן שנערך במשכן "בית העם" בירושלים החל ב-11 באפריל 1961. לאחר מכן שמר על כרטיסי הכניסה לאולם שבו התקיים המשפט. הוא שמר גם את ההודעה לעיתונות על הוצאתו להורג של הצורר הנאצי.

אומרת הלית ישורון: "עבורו – לא היה הבדל בין טיוטה של שיר לכרטיסים למשפט אייכמן. אותו חומר. הכול שייך לעולם. השואה הייתה עבורו אבן בוחן אישי על אשמת העזיבה של משפחתו בפולין ואבן בוחן ביחסנו לארץ".

כרטיסי הכניסה לדיוני הבוקר ואחר הצהריים במשפט אדולף אייכמן

ההודעה לעיתונות על הוצאתו להורג של אדולף אייכמן, שנמצאה בארכיונו של אבות ישורון

האסון שלנו הוא אמתי

לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה נעלה מתוך ארכיונו ב"גנזים – אגודת הסופרים" של הסופר ניצול השואה יחיאל דינור, הידוע כק. צטניק, מכתב ששלח אליו אורי צבי גרינברג, שמרבית שירתו עסקה ברדיפת היהודים ובשואה.

מעניין שבמכתב מה-28 באוקטובר 1947, כשנה לאחר שיחיאל דינור עלה לארץ ישראל, קרא לו אורי צבי גרינברג שלא לכתוב לשם ספרות מהנה בעלמא כהגדרתו. עצה כמעט מיותרת אך רבת משמעות, למי שמהרגע שהשתחרר ממחנות המוות הקדיש את חייו לכתיבה על השואה, החל בספר "סלמנדרה" (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים") שיצא לאור ב-1946 ועבור לשאר ספריו שתורגמו לשפות רבות ונמכרו במיליוני עותקים ברחבי העולם. את יצירתו הגדיר "לא ספרות רגילה, אלא כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ".

וכך כתב אורי צבי גרינברג (קטע, בתרגום חופשי מיידיש): "אני רוצה לחזק את ליבך שהכתיבה שלך לא תהיה בגדר ספרות מהנה. האסון שלנו הוא אמתי. אנחנו צריכים לראות את המוות הנוראי, המוות של היהודים בפולין ובארצות אחרות. שלא יכול להיות יותר אושוויץ. לכן הספרות היידית שלנו צריכה בעלת ערך כמו כתבי-הקודש, להיות אמתית ונאמנה".

אורי צבי גרינברג ליחיאל דינור. אנחנו צריכים לראות את המוות הנוראי (גנזים – אגודת הסופרים)

אני נותן לאינסופי שייגש אלי

השבוע חל יום הולדתו (23 במרץ 1936) וגם יום פטירתו (22 במרץ 2016) של ישראל אלירז, שארכיונו הגדול נמצא ב"גנזים אגודת הסופרים". בתוך המולת החיים, נדמה כי נשכח קצת שמו של היוצר רב הפעלים הזה – משורר, מחזאי, סופר, מתרגם ומורה. נעלה לזכרו מן הארכיון קטע מכתב ידו "איך לגעת בדבר שאין לו צורה".

"אני יושב במקום סופי (אליו אני חוזר מדי פעם במשך חיי) הנותן לאינסופי לגשת אלי. לא ככלב שנותן להעביר יד על גבו או חתול לתת אצבע בערפה, או על ברכה של אשה המחכה למגע מפעים של אצבע, וגם אתה // אני נותן לאינסופי שייגש, בדרך שהוא בוחר לגשת, בפעם שהוא בוחר לעשות זאת…"

ביאליק ופרישמן רבים – ושלום עליכם מרוויח

בתחילת החודש צוין יום ההולדת של שלום עליכם (2 מרץ 1859). לא נחמיץ אירוע זה כדי להעלות מעשה יפה מתוך ארכיון "גנזים – אגודת הסופרים", כדי ללמד עד כה נערץ היה הסופר האהוב הזה. בארכיונו של מנחם ריבולוב שבגנזים, מצאה המתנדבת אורה זמורה רשימה מאת דוד ורדי, אחד מ-12 מייסדי תאטרון הבימה. זיכרון אישי, עת היה נוכח בוויכוח סוער בין דוד פרישמן בין חיים נחמן ביאליק. המפגש היה זמן קצר לאחר מותו של שלום עליכם (13 במאי 1916) ו"מובן מאליו שהשיחה נסבה מיד על הנפטר".

"ביאליק החל לדבר בהערצה רבה על שלום עליכם והדגיש: עיקר גדולתו של שלום עליכם שלנו הוא ההומור הנפלא שלו. ומי כמוהו ידע ליצור טיפוסים בולטים, שלמים וחיים מן ההווי שלנו?" פרישמן העמיד פנים כאילו ביאליק מעליב אותו באופן אישי [שהרי הוא עצמו היה פיליטוניסט] ואמר: אמנם נכון הדבר. אין לכחד שהיה הומוריסטן בחסד עליון, אך לא בזאת גדלותו. עיקר גדלותו דווקא בליריקה [גמל לו לביאליק המשורר בעקיצה נגדית]. עדיין לא העריכו את הליריקן שבו. ניקח למשל את 'שיר השירים' שלו. הרי הוא מתגלה לפנינו ביצירתו זו כליריקן ממדרגה ראשונה".

כך נמשך הוויכוח וההקנטות ההדדיות, עד ש- "פתאום פרצו ביאליק ופרישמן בצחוק גדול וזמן רב לא יכלו שניהם לדבר. כי כל אחד מהם גילה את משחק חברו אשר רצה לנצחו ולהוכיח שרק הוא להעריך כערכו, לגדל לרומם ולנשא את שלום עליכם חביבו".

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא d793d795d793-d795d7a8d793d799-d7a2d79c-d791d799d790d79cd799d7a7-d795d7a4d7a8d799d7a9d79ed79f-d795d7a9d79cd795d79d-d7a2d79cd799d79bd79d-1-1.jpg
דוד ורדי. פרצו ביאליק ופרישמן בצחוק גדול

שמחה בבית שלונסקי: לא יהיה "שותף"לקו הטלפון

השבוע צוין יום הולדתו ה-121 של אברהם שלונסקי (6 במרץ 1900 – 18 במאי 1973). לכבודו ולזכרו נעלה שתי "פרפראות" מארכיונו שב"גנזים – אגודת הסופרים". הראשונה – תובן אולי רק למי שזוכר עדיין את תקופת המצוקה בקווי הטלפון בארץ, כאשר בישראל חיכו שנים עד שזכו לקבל קו טלפון בבית. גם אז, בגלל המחסור בקווים – נהגו להתקין שותף-שכן על אותו קו. כאשר השותף דיבר בטלפון, אי אפשר היה לדבר וצריך היה להמתין שיסיים.

שלונסקי אז בשיא גבורתו, אדם עסוק מאוד – ולא יכול היה לעמוד בגזירה הזו. פנה לשר הדואר בבקשה: שחרר את קווי. וכששלונסקי מבקש – השר מאשר. ב-28 בפברואר 1965 נשלח האישור כדלהלן: "מר שלונסקי הנכבד, שר הדואר ביקשני להודיעך, בתשובה על מכתבך אליו מיום 18.1.1965 כי הוא הורה לנוגעים בדבר לבטל ההודעה לשותפות שנשלח אליך, ולהימנע מלחבר שותף לקו הטלפון שברשותך. בכבוד רב, י. הברפלד, מנהל שירותי הטלפון".

ונוסיף גם הקדשה נחמדת שכתב שלונסקי ללאה גולדברג, על תרגומו ל"טיל אולנשפיגל".

אני מייעץ לכל הילדים והאנשים לבוא לפורים בתל אביב

תלמיד כיתה ב' היה אוריאל אופק (שלפני חודש מלאו 34 שנים לפטירתו) כאשר כתב ב"עתוננו" לקטנים על חגיגות פורים בתל אביב. וזו הזדמנות יפה, בימים שבהם חושבים איך לחגוג את הפורים הקרב ובא במגבלות הקורונה, להעלות מארכיונו הגדול שב"גנזים – אגודת הסופרים" את הרשימה שכתב.

השנה היא 1934 – ומפתיע לראות שבתהלוכת פורים בתל אביב הציגו גם את ספרי התורה שנשרפו בגרמניה על ידי הנאצים: "בפורים נסעתי לתהלוכה שבתל אביב. התהלוכה היתה ארוכה מאד. ראיתי את 'שבטי ישראל בימי קדם' וכל שבט נשא את הסמל שלו. אחר כך הראו את היהודים שבכל הארצות: יהודי רוסיה, פולניה, גרמניה וארץ ישראל. אחר כך הראו את הספרים שנשרפו אצל היטלר".

וכמובן ה"קפצונים" וה"פקקים" הזכורים לטוב על ידי הוותיקים שביננו: "היו הרבה אנשים והילדים ירו מכל צד, ירו ב'קפצונים' וב'פקקים'. אנשים עם צלמניות עלו על העצים לצלם את המשתתפים. אני מיעץ לכל הילדים והאנשים שלא היו בפורים בתל אביב לנסוע ולראות בשנה הבאה".

ומי לא יודע איפה עגנון גר?

מחר ימלאו 51 שנה לפטירתו של ש"י עגנון (17/02/1970), ולכבוד היארצייט שלו נעלה אחד ממכתביו, המצוי בארכיון "גנזים – אגודת הסופרים" שבבית אריאלה בתל אביב.

במכתב, שכולו מעשה אמנות, ענה ש"י עגנון לאשר ברש שביקש ממנו סיפור לפרסום. ועד שהוא מגיע לתשובה הוא מהלך סחור סחור ומשתעשע במלים. ראשית המכתב, שנשלח בכ"ד לספירת העומד תרפ"ה (1925) – הוא מעתיר קילוסים על ראשו של ברש "ידידי יקירי החביב נרו יאיר בתוככי תל אביב", ואחר כך מסביר מדוע התמהמה בתשובה – את מכתבו של ברש קיבל באיחור רב משום שהוא נשלח לכתובת הלא נכונה למעונו של ר' בנימין שאותו אינו רואה עגנון אלא לעתים רחוקות "כי דירתו רחוקה ממני כרחוק שכונת הבוכרים מנחלת שבעה". וההמשך מרתק לא פחות – טעותו של ברש קלה היא לעומת ביאליק: "אמנם כלפי ה' ביאליק אתם מן המתקדמים, הוא שיחי' עדיין נוהג לשלוח לי להומברג".

ומי שרוצה לדעת מהי כתובתו המדויקת של עגנון, הנה היא "ש"י עגנון ירושלים, תיבת דואר 269".

יום השואה הבינלאומי: טוביה ריבנר – עיני שרופות, ידי שרופות

לרגל יום השואה הבינלאומי החל היום, ולקראת יום הולדתו ה-97 של טוביה ריבנר (30/1/1924), נעלה מארכיונו הגדול שב"גנזים – אגודת הסופרים" את אחד משיריו הנוגעים ללב, שיר הספוג בכאב ובגעגועים לזכר הנרצחים בשואה. טוביה ריבנר, שנולד בברטיסלבה שבסלובקיה, הצליח להימלט ולעלות לארץ ישראל יחד עם קבוצת נערים ב- ב-1941. הוריו, אחותו וסביו שנותרו בסלובקיה, נשלחו לאושוויץ על ידי הנאצים ונרצחו ב-1942.

בארץ התחנך טוביה ריבנר במספר קיבוצים, השתתף במלחמת העצמאות ומסוף המלחמה ועד מותו לפני כשנה וחצי היה חבר קיבוץ מרחביה. לזכרו ולזכר הנספים בשואה נעלה קטע משירו "אינני זה שהיה": "אינני זה שהיה. / אינני זה שהנני. / אני חי לא כאן ולא שם. / אני חי בין אויר לבין מים. / לאיטי אני חי באש. עיני שרופות. ידי שרופות. שפתי שרופות. / שרופות מילים אלה… "

טוביה ריבנר. אינני זה שהיה (ארכיון גנזים)

כל קיטוב נוסף מוכרח להביא לפיצוץ

לכבוד יום הולדתו ה-92 שיחול השבוע של הסופר, המשורר והמחנך אמנון שמוש – נעלה מארכיונו הגדול ש"בגנזים – אגודת הסופרים" רשימה שכתב לפני כארבעים שנה. אמנון שמוש נולד ב-28 בינואר 1929 בעיר חלב, הלא היא ארם-צובא, שבסוריה. לאחר שאביו נפטר בהיותו בן תשע, עלתה אמו לארץ ישראל אתו ועם אחיו יצחק. אח נוסף, טוביה שמוש, עלה לארץ קודם לכן.

אמנון שמוש היה ממייסדי הקיבוץ מעיין ברוך בצפון והוא מתגורר בו עד היום. ספרו הידוע ביותר הוא "מישל עזרא ספרא ובניו" – שעליו כתב: "לא הייתי יככול לכתוב את 'מישל' אלמלא נולדתי וגדלתי במזרח, ולא הייתי יכול לכתוב אותו כך – אלמלא יצאתי ממנו". כאיש חינוך לא היסס להביע את דעותיו לעתים תכופת, וכך כתב ב-30 למרץ 1983. הוא דיבר על המשבר הפנימי בעם בעקבות מלחמת לבנון הראשונה (ששמה הרשמי בתחילתה "מבצע שלום הגליל ובראשי תיבות מבצע של"ג), אך הדברים כה נכונים למה שקורה לנו היום:

"תהליכי ההקצנה והקיטוב בחברה הישראלית הגיעו השנה לשיא ולנקודת רוויה. כל קיטוב נוסף מוכרח להביא לפיצוץ, ומכאן הסיכוי והתקווה שהעניינים ילכו וירגעו – במישור המעמדי, העדתי, הדתי והפוליטי, הניזונים זה מזה ומזינים זה את זה […] בדרך ההלם הם מרפאים. מן הכאב והבושה, מן השקרים והשיכרון של שנת השלג תצמח ההתפכחות האביבית. אחד מן האותות ממבשרי האביב – הסיכוי שנפתח לפנינו להעמיד בראש הממשלה אדם נבון".

אנא שלונסקי, פתח את אוצרך הטוב

בשבוע הבא יצוין יום הולדתו של ברל כצנלסון (25 לינואר 1887), ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה בארץ ישראל, עיתונאי, עורך וממקימי מוסדותיה של ההסתדרות – ובהם קופת החולים הנוטלת היום חלק חשוב במבצע החיסונים נגד הקורונה. מי שזכה לבקר בבניין מערכת "דבר" שברחוב שינקין בתל אביב בטרם הפך לפרויקט נדל"ני, זוכר בוודאי את פסל ראשו של ברל, ממייסדיו ועורכו הראשון, באולם הכניסה.

והנה נמצא במכון "גנזים – אגודת הסופרים" מכתב ששלח ברל כצנלסון לאברהם שלונסקי, כמה חודשים לפני צאת הגיליון הראשון של "דבר". במכתב, מה-1/3/1925 בישר לו "דע לך, כי בראש חודש יוני בדיוק! אם לא ישתנו סדרי עולם עלי יהיה האות". בהמשך מפציר כצנלסון בשלונסקי הצעיר שיתרום מפרי עטו לעיתון החדש. יש המייחסים, אגב, את השם "דבר" לביאליק, אחרים אומרים שברל הוא שהציעו, אך ביאליק הוא האיש שהכריע ובחר בשמו של העיתון שיצא לאור במשך 71 שנה עד שדעך ונסגר ב-1996.

וכך כתב ברל כצנלסון לאברהם שלונסקי בן העשרים וחמש, שהיה אותה עת בפריז: "אנא, שלונסקי, פתח את אוצרך הטוב ושלח מכל אשר אתך. ותן לי את האפשרות לבור למען קוראי. ואם דבר מה לא יסכון לי, אל תדינני לכף חובה. רבות מחשבות בלב עורך".