הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים

ראשי » כללי (עמוד 2)

Category Archives: כללי

איך משלמים רופאי שיניים?

דן בן אמוץ היה ידוע, בין יתר הדברים, כמי שעומד על זכותו לקבל שכר על עבודתו כאמן. והנה קיבל הצעה מפתה.

בתחילת 1968 קיבל הזמנה להרצות בפני כנס של "ברית אחים אלפה אומגה" (אחווה מקצועית יהודית של רופאי שיניים. נוסדה ב-1907 בארה"ב, ופעילה עד היום עם אלפי חברים ברחבי העולם. בין היתר הקימה את בתי הספר לרפואת שיניים באוניברסיטאות ירושלים ותל אביב. משמע ארגון רציני ומכובד). הזמנה מכובדת זו שמורה בארכיונו של בן-אמוץ ב"גנזים – אגודת הסופרים", ותשמש בוודאי תקדים בדיני שכר סופרים ומרצים.

"נשיא האחווה הישראלית, ד"ר י. קאופמן, כתב לו כך: "אנו ברית אחים (לא מאותה אם) 'אלפא אומגא' מאוחדים על ידי השיניים, כולנו רופאי שיניים. בין ה-24-22 בפברואר 1968 מארגנים אנו במלון הולילנד את כנס אחוותנו 'כנס ירושלים השלמה תשכ"ח'. כאן אני מגיע לבקשתי אליך כאומן הלשון, מקצוע הקרוב לשיניים שלנו – במילים אחרות אנו שכנים, ולכן מבקשים ממך לבוא אלינו להשתתף בכנוס ולהרצות לפנינו מתורתך.

"היות ואנו ארגון חובבים, לצערנו הרב אין באפשרותנו לשלם בכסף עבור הרצאתך, אבל מבטיחים לך תמורה – בעת הצורך מוכנים לעקור לך אפילו את כל השיניים עם או בלי כאב , איך שתרצה".

עקירת שיניים לדן בן אמוץ

רופאי שיניים לדן בן אמוץ. קרובי מקצוע אנחנו

"אנשים אלה יכולים להיקבר"

מפלגת הגמלאים הייתה הפתעת הבחירות לכנסת ה-17 (2006) כאשר זכתה ב-7 מנדטים ותפקידים בממשלה. הם לא המציאו את הגלגל. כבר עם קום המדינה היה מי שהרים קול זעקה למען הגמלאים – או כפי שנקראו אז "המזדקנים". עדות מרתקת לכך נחשפה בארכיון גנזים – אגודת הסופרים, במכתב ששלח "ארגון המזדקנים" מרחוב שבטי ישראל 25 בתל-אביב למערכות העיתונים. מכתב כזה – מדצמבר 1949 לערך, נשלח גם לדוד זכאי, חבר מערכת "דבר". העורך הנכבד התבקש "לתת מקום בעיתונו הנכבד לפרסום המאמר המצורף בזה, המטפל בבעיה אקטואלית וחשובה עד מאוד".

במסמך שצורף, הודעה לעיתונות של ימינו, התריעו הכותבים כי  יש לדאוג למציאת עבודה גם ל"מזדקנים", המוצאים עצמם רעבים ללחם מכיוון שאין מציעים להם מקומות עבודה – אלא רק לצעירים ולאלה המקושרים למפלגות, כלומר פרוטקציה וקשרים נכונים. חלוקת מקומות עבודה נעשית "לפי שיטת מפתח. כלומר, רק המפלגות הקטנות והגדולות שנכנסו לתוך תחום המפתח תבואנה על שכרן. יוצא איפוא: חלוקת עבודה שאינה שווה ואינה צודקת מתבססת על השתייכות למפלגה מסוימת".

"תשובה אחת ניתנה לאנשים אלה כשהם עלו ארצה לפני שנים מספר. תשובה זו ניתנה מטעם מוסד גבוה ואחראי, ואלה הם הדברים: 'לצערנו הגדול עלינו להשאיר את הדור הזה לעתה עתה לנפשו". וכידוע שומרים על האמרה השלילית. לא רק אז, כי גם עד היום. במלים אחרות אנשים אלה יכולים להיקבר, היות ואין להם כל אמצעי מחיה. ומעציבה העובדה שלרבים אין מוצא אחר מאשר מיתה חופשית על ידי איבוד לדעת".

עיון בעיתונות התקופה מלמד כי המכתב למערכת עיתון "דבר", לא נשא פרי ובעיתון של מפלגת השלטון לא פורסמה הביקורת על השיטה הקיימת ועל מצוקתם של המזדקנים. לעומת זאת זכה המכתב ל"כיסוי" עיתונאי יאה בעיתוני "האופוזיציה", כמו "חרות" ו"קול העם" ו"הארץ".

נעשה צדק עם הארגון ונפרסם את המאמר. באיחור, אמנם, של 70 שנה. הדברים נכונים גם היום.

מכתב ארגון המזדקנים למערכת דבר

צריך לפרוץ את החומה

כל אחד, גבר ואישה, מוכרחים לקבל עבודה ולחם

מ-42 תלמידים נותרו שניים

לא כל יום רגע מרגש כזה. לפני שנים העביר חוקר הפולקלור, הסופר והמשורר יצחק גנוז את ארכיונו לגנזים – אגודת הסופרים. השבוע, הגיע עם בנו להציץ שוב בארכיונו. תוך כדי מעבר על כתבי יד, מכתבים נושנים ומסמכים נושנים – מצא תעודת סיום שלו מבית הספר היסודי בעיירת הולדתו (על התנהגות, אגב, קיבל ציון ראוי לשבח). עיניו מלאו דמעות כשנזכר בחבריו. "היינו ארבעים ושניים ילדים בכיתה הזו", אמר, "ובתום המלחמה נותרו רק שניים".

יצחק גנוז (יליד פולין 1927) הוגלה עם אמו ואחיו לסיביר בתחילת המלחמה וכך ניצל. בתום המלחמה חזר לפולין, ארגן והדריך קבוצת ילדים ניצולי שואה ועלה אתם על ספינת המעפילים "אקסודוס – יציאת אירופה תש"ז". לאחר מכן המשיך בפעולות הצלה. עם עלייתו לארץ השתתף במלחמה העצמאות. על פועלו חום הצלת ניצולי שואה וההעפלה זכה ב"אות התקומה" ביום העצמאות ה-71.

יצחק גנוז ותעודת בית הספר היסודי

יצחק גנוז בארכיון גנזים

גילוי מרגש: שיר גנוז של תרצה אתר

אין כשמחה הפוקדת את עובדי ארכיון "גנזים – אגודת הסופרים" כמו בעת גילוי כתב יד לא מוכר. השבוע זה קרה לנו: בעודה מסדרת את ארכיונו של העיתונאי ועסקן התרבות זאב יוסיפון (1896-1977) שהיה ידידו הקרוב של נתן אלתרמן – מצאה המתנדבת עליזה פדובאנו-פרידמן שיר של תרצה אתר. העיתוי מושלם – כאשר עיריית תל אביב מציינת את שנת נתן אלתרמן, אביה של תרצה אתר.

ואיך מוודאים שאכן השיר לא פורסם עד כה? מתחיל מבצע בילוש – פנינו אל נגה אלבלך, שהוציאה  את כל שיריה של תרצה אתר ("כל השירים", הקיבוץ המאוחד, 2018). תשובתה הייתה חד-משמעית: "אני מאשרת בהחלטיות שמדובר בשיר גנוז של תרצה אתר. כך נראים כל שיריה המוקלדים במכונת כתיבה וגם כתב היד המופיע על הנייר הוא שלה. השיר עצמו הוא בהחלט בסגנון שלה. גילוי מרגש".

ומה עשה השיר אצל יוסיפון? הפתרון בדף עצמו – הקדשה מתרצה אתר: ליוסקוביץ' באהבה.

ובאותה הזדמנות שתי תמונות, פחות מוכרות, מארכיון "גנזים – אגודת הסופרים" של נתן אלתרמן ותרצה בתו.

נתן אלתרמן עם תרצה והנכדה  יעל (גנזים)

תרצה והוריה רחל מרכוס ונתן אלתרמן

מי גנב את המקל של ביאליק?

מה אין במכתב הזה של צבי שוסטר, איש חינוך מקליבלנד, אל הסופר והעורך דניאל פרסקי, מתחילת שנות החמישים. זכרונות מקייב 1905 שתחילתן בראשית המהפכה הרוסית, פיזור צירי הדומה על ידי הצאר ניקולאי השני, וסופן במעשה נורא שאירע לביאליק שבא לנאום בכינוס ספרותי גדול. ומה קרה לביאליק באותו ערב, שגרם לו לזחול על ארבע במלתחת הבגדים של האולם. תשמעו סיפור, בלשונו של שוסטר [סנדלר, ביידיש, המתגלה כמספר סיפורים מוכשר]:

"אין לתאר את ההפגנה שערכו אז [אחרי הנאום] לביאליק[בן 32 אז]. נשאו אותו ממש על כפיים. וביאליק מתחנן ולבסוף גם מתרעם: טיפשים, מה הם רוצים ממני? ופונה אל אשתו ברוסית: מניטשקא, שמא תאמרי לי את: מה הם רוצים ממני?

"סוף סוף, מתחמק ביאליק מהם ונעלם אל מלתחת הבגדים, נכפף לרצפה, פושט את ידיו, כשהוא נשען על ברכיו לרצפה, ומחפש מתחת לקולבים ובכל פינה במלתחה כשהוא רוגן: מקלי, מקלי, מקל ארץ ישראל! מי העז לקחת ממני את מקלי!

"אחרי עשרים שנה בערך", ממשיך שוסטר במכתבו שהתגלה השבוע על ידי ארכיונאי גנזים – אגודת הסופרים, ד"ר בוריס ינטין, "נתכבדתי להימנות בתוך חבורת משכילים ועסקנים בקליבלנד, לקבל את פני ביאליק שבא הנה עם שמריהו לוין. הצלחתי להיות מן הראשונים לסייע לביאליק לרת מעל המדרגות של הרכבת אל התחנה. שאלתיו מיד שאלת סתם: המצאת את מקלך? ומיד ענני: לא אדוני, לא מצאתיו לצערי, פשוט גנבוהו ממני, וזה לא היה הראשון, כי אם השלישי במספר שלוקחו ממני. וגם לא היה האחרון, כי מאז לוקחו ממני עוד שבעה מטות".

ביאליק מטייל עם מקל - חיים גליקסברג

ביאליק ומקלו בתל אביב מאת הצייר חיים גליקסברג (מתוך ספרו "ביאליק יום יום", הקיבוץ המאוחד, 1945)

המקל של ביאליק ארכיון פרסקי

מתוך מכתבו של שוסטר. מה הם רוצים ממני? התרעם ביאליק

המקל של ביאליק 2

נכפף ביאליק לרצפה – איפה מקל ארץ ישראל שלי?

אלתרמן התייר כ"שבלול שהוטס בסילון מיבשת ליבשת" ואינו יוצא מחדרו במלון

לכבוד סוף עונת תיירות החופש הגדול ולכבודם של אלה שקנו כרטיסים לחו"ל בחגים: מכתב של נתן אלתרמן התייר הלא נלהב שטס לניו-יורק, אך לא הירבה לצאת מחדרו במלון. גם כי יצא – הלך לבקר במערכת העיתון היידי "פארווערטס".

את המכתב שלח אלתרמן לידידו הטוב זאב יוסיפון (יוסקוביץ') ב-24.1.1962 [בטעות הדפיס 24.1.26] . על נסיבות הנסיעה לניו-יורק מרחיב דן לאור בביוגרפיה המקיפה והמרתקת שלו "אלתרמן" (עם עובד, 2013). אלתרמן "ככלל נמנע לצאת את גבולות הארץ… כשרוב חייו עוברים עליו לא רק בארץ אחת ובעיר אחת אלא בטווח של כמה רחובות – בן-עמי, נורדאו, דיזנגוף ושינקין – שם ניצב בית מערכת דבר" (שם, עמ' 615).

מה שהניע אותו לקנות כרטיס טיסה למרחקים (בעזרת הלוואה שקיבל מהוצאת הקיבוץ המאוחד), הייתה שיחת טלפון בהולה ומבוהלת מעודד קוטלר, בעלה באותה עת של בתו תרצה. ביוני 1961, חודשים אחדים אחרי חתונתם, טסו בני הזוג לניו-יורק, שם התעתדו ללמוד משחק. אלא שכעבור כמה חודשים הידרדר מצבה הנפשי של תרצה – ואף נפוצו שמועות כי ניסתה לשים קץ לחייה. עודד הזעיק את אלתרמן וביקש שימהר ויבוא.

אך לא רק בנסיבות העגומות של הנסיעה אפשר לתלות את חוסר התלהבותו של אלתרמן מניו יורק. במכתבו לחברו הטוב יוסיפון, הנמצא בארכיון גנזים של אגודת הסופרים, מודה אלתרמן שאין הוא תייר מצוי. "רוב הזמן אני יושב בחדרי שבמלון וצופה פני הנהר היהודי הידוע האדסאן ריווער [בכוונה כתב בתעתיק ביידיש, השפה האהובה על יוסיפון] שבו אניות יהלכון, וצריך לומר לך שהמראה הזה בלבד מספיק לכמה שבועות. בארץ ישראל אנו שוכחים כלל שיש נהרות כאלה… סיורים וביקורים של ממש עוד לא התחלתי אפילו לעשות. ראית שבלול שהוטס בסילון מיבשת ליבשת ומעולם לעולם? גם אני לא ראיתי, אבל בסופו של דבר הנני לפי שעה כאותו שבלול אשר אם גם תטיס אותו בשבעה מטוסים על פני שבעה ימים, הריהו נשאר מכונס בתוך כונכיה או צדף שלו ואינו מחונן בייצר התיירות".

לעומת זאת, לאן לקחו אותו רגליו מכל נפלאותיה (האטרקציות בלשוננו) של ניו-יורק? דווקא למערכת העיתון היידי "פארווערטס".  בחדווה ובהומור תיאר את מכונות סדר הדפוס – הלינוטיפים – שאותם הכיר ממערכת דבר בתל אביב, את סגן העורך היושב "בביטחון ובמידה של זחיחות הדעת כמי שיודע שהגלות היהודית תימשך עוד אלף שנים לפחות ולפי שעה אין לחשוש לשינויים, וכדומה". ובל נשכח את הפגישה עם "המבקר האמנותי שלהם הדומה לשפן משכיל ומבוהל".

והריהו המכתב לפניכם.

אלתרמן ליוסיפון 1926_0001 (1)

אלתרמן ליוסף. יושב בחדרי במלון

אלתרמן ליוסיפון 1926_0002

אלתרמן ליוסיפון. בלי יצר התיירות

 

אותו המקום אותה הרוח – בין מניה פוזננסקי לעמיר בניון

מה בין הזמר הנפלא עמיר בניון לבין מניה פוזננסקי, אלמנתו של הסופר והעורך מנחם פוזננסקי ששקד כל חייו על כינוס כתביו של יוסף חיים ברנר? לא יכולתי שלא לחשוב על זה לאחר שעיינתי באחד ממכתביה של מניה פוזננסקי השמורים בארכיון גנזים אגודת הסופרים.

מנחם פוזננסקי נפטר ב-20.12.1956. מניה נותרה לבדה, ובדידותה ניכרת היטב בעשרות מכתביה שכתבה לילדיה. הנה אחד מהם, כשנתיים לאחר שהתאלמנה. והמלים, כשיר.

"החום  נשבר ונדמה לא ישוב עוד בעונה זו. ישנה קרירות נעימה ואתה הרגשת הקלה. בערבים נושבת רוח קלילה טובה משיבת-נפש, אותה רוח ממש נשבה כאן לפני ארבעים וחמש שנים בימי אלול בבואנו לארץ. מאז בכל שנה בתקופה זו, לרוח ערב צוננת זו היינו עם אבא ז"ל מעלים זיכרונות על ראשית חיינו בארץ, על אנשים שפגשנו אז, שכולם, כולם אינם כבר בארצות החיים. כעת אני יושבת בערבים יחפה על המרפסת. ההרהורים נושאים אותי הרחק מכאן, מעבר המקום והזמן".

והנה, בלי כל קשר כמובן בין השניים, חצתה רוח השירה את הזמנים. ארבעים שנה אחרי שנכתב המכתב הנוגע ללב הזה של אלמנה בודדה שהרוח הנושבת לעת ערב מעלה בה זיכרונות מחייה עם בעלה האהוב, התפרסם שירו היפה של עמיר בניון באלבום הנושא את השם "אותו מקום אותה הרוח". מומלץ לשמוע את השיר, בביצוע הנוגע ללב, ביוטיוב.

 

מניה פוזננסקי לילדיה

מניה פוזננסקי לילדיה. לבדי יחפה על המרפסת