לפני שבוע הלך לעולמו עוזי שביט, חוקר, פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, הזכור לדור שלם של יוצרים כמנכ"ל וכעורך הראשי של הוצאת הקיבוץ המאוחד. לזכרו נעלה מארכיון גנזים – אגודת הסופרים מכתב ששלח לאהרן אלמוג. איפה היא התקופה הזו והיכן הם המו"לים האלה המחזרים באלגנטיות אחרי סופר, לאחר שקראו בעיתון סיפור שלו.

"קראתי בגליון החג של ידיעות אחרונות את 'מכתבו של חפץ', ואשמח מאוד, אם כתב היד טרם נמסר לדפוס בהוצאה כלשהי, לקרוא בו במטרה להוציאו-לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אנו יוזמים עתה, לרגל שנת ה-40 למדינה, שורה של פרסומים הקשורים במועד זה, והרומאן שלך נראה לי כמשתלב בכך בצורה אידיאלית… בציפיה לשמוע ממך בהקדם, עוזי שביט".

ערב מחווה לאבות ישורון, במלאת 31 שנה לפטירתו, יתקיים בתיאטרון החאן בירושלים במוצ"ש 25/2 בשעה 20:30. בערב ישתתפו עמיחי חסון, הלית ישורון, לילך לחמן ובני שבילי. המנחה: שמוליק קליין. מוסיקה: ארי גורלי וטלאור איזנברג.

ארכיונו הגדול של אבות ישורון נמצא בגנזים – אגודת הסופרים. נעלה קטע מהפואמה "הבית", שכתב כשלוש שנים לפני פטירתו. הלית ישורון אומרת כי את הפואמה כתב אביה כאשר עקב אחרי שיפוץ הבניין ברחוב ברדיצ'בסקי 4 בתל-אביב, מחלון דירתו בבניין מספר 8. "כשקוראים את הטקסט", היא אומרת, "נראה כאילו נכתב בימים אלה".

הבית בזמן

בניתו נראה

כל הזמן

הלך ונהרס

אחת הטיוטות וכתב היד של "הבית". כאילו נכתב היום (גנזים – אגודת הסופרים)

קשה להאמין שכיום הייתה משוררת סוערת ובוהמיינית מזמינה את הרב הראשי לערב משיריה. זה מה שעשתה ב-1934 אלזה לסקר-שילר, שאתמול ציינו את יום הולדתה (11/02/1869). בעת ביקורה הראשון בארץ ישראל ב-1934, היא שיגרה מכתב הזמנה כזה לרב הראשי אברהם יצחק הכהן קוק, שנודע בפתיחותו ובאהדתו לציונות וליישוב החדש בארץ. נעלה לזכרה את המכתב המיוחד הזה, השמור בארכיון גנזים – אגודת הסופרים.

וכך כתבה אלזה לסקר-שילר בגרמנית (תרגמה המתנדבת רות פלדמן):

יום ראשון, 29/04/1934

לכבוד המזכיר של הרב הראשי קוק – אני המשוררת אלזה לסקר-שילר. אני חיברתי את הבלדות העבריות המאוד ידועות והמפורסמות אפילו בקרב העם הגרמני. אשמח מאוד אם כבוד הרב הראשי קוק היה מגיע לערב שלי היום, בליווי שלך. הכרטיס הוא בשבילכם אבל אם אתה לא יכול להגיע, אז זה רק לאדם אחד. אולי מתעניינת בערב הזה גם אשת הרב הראשי או אשתך או אחד מילדיכם.

בברכה לך אדוני,

אלזה לסקר-שילר

מלון נורדיה, רחוב יפו, מול הדואר

נ.ב הבאתי בזמנו לכבודו זר קטן של פרחים.

ביום שישי הלך לעולמו שבח וייס, חוקר, סופר – ידוע בעיסוקו בחידונים, פוליטיקאי ויו"ר מועצת יד ושם. לזכרו נעלה מארכיון גנזים – אגודת הסופרים מכתב ששלח ליעקב אורלנד, ליובלו השמונים. ובמכתב נשקפים כל חייו – כניצול שואה, כאוהב ספרות וכפוליטיקאי כיו"ר הכנסת.

וכך כתב שבח וייס, על נייר מכתבים של יו"ר הכנסת:

"בימי א'-ד' אני מגויס גיוס מלא למשכן. בא ואין יוצא. זו הסיבה האחת ויחידה שבגינה אני כאן בירושלים בעת שחוגגים את חגך שהוא חג לשירתנו וסיפרותנו המתחדשת. את שיריך שרנו כילדים ניצולי שואה, במחנות העקורים באירופה. דרך שיריך הכרנו את נופי הארץ, טבע ואדם, עוד בטרם שנשמנו את אוויר ארץ ישראל. אני מעריך יצירתך הענפה, השירה, הפרוזה והתרגומים – מלאכת מחשבת, פרפקציוניזם, רווי השראה, חג לשפה ולתרבות"

מחר ימלאו חמש שנים למותו של חיים גורי (31 בינואר 2018), ולזכרו נעלה מארכיון גנזים – אגודת הסופרים מכתב מרגש שכתב בעקבות נפילתו של חברו הטוב במלחמת העצמאות.

ב-1947 נשלח חיים גורי למחנות העקורים בהונגריה, כדי לארגן את ניצולי השואה לקראת העלייה לארץ ישראל. במכתב ששלח מבודפשט לחברו זאב יוסיפון (יוסקוביץ') ב-13 בינואר 1948, תיאר את הזעזוע שפקד אותו כאשר נודע לו כי חברו הטוב חיים בן דור נפל בקרב. את דמותו של בן דור העלה לימים כ"חמדורי" בספרו "הספר המשוגע" (1971).

וכך כתב חיים גורי על חברו: "הלכתי ברחובות. הערב ירד. אתא לילה. לילה ללא שינה. מלמלתי את שמו בלי הפוגות. הן ידעת: היה הוא רעי היקר ביותר. אהבתיהו אהבת אח. רק שלשום כתבתי אליו אגרת. אני עמוס יגון ואין לאן לפרוק את המחשבות. ואין עם מי לדבר… הרי חייב אני להופיע כחייל. ואין חיילים בוכים על מותם של חבריהם. לו יכולתי לבכות. אבל הר כבד מונח. צונח. חיימקה מת. זוכר אתה את ערבי הקיץ על מרפסת 'כסית' שהיינו גומעים יין בצוותא ומשוחחים על שירים. חיים חיי רוח יפים. מאחרים בנשף… חיים איננו. נדמה שלא אמצא רע זולתו בעולם. …הכל ריק ומטונף… הוא הבין אותי בניע שפתיים. נדמה לי שהחלפנו נשמות אי פעם. נולדנו תאומים. יורד ערב חורף. לאן אלך?!"

חיים גורי ליוסיפון. אני צריך להיות חזק וקשה לי

בתחילת השבוע הקרוב ימלאו 98 שנה להולדתו של נתן שחם (29 בינואר 1925) – חתן פרס ישראל לספרות לשנת 2012. לזכרו נעלה מכתב שלו מארכיון גנזים – אגודת הסופרים: צד נוסף באישיותו, אנושיות ואהבת אדם.

מן המכתב שנשלח ב-7/12/1967  לאל"מ מוטה גור מושל עזה באותם ימים, עולה פרשה מיוחדת. קשר שנוצר בין שחם לאסיר בטחוני בכלא שטה, חסין בדרנה מכפר עראבה שבגליל. "צעיר עדין-נפש, צנוע, טוב לב, נוח לבריות, אשר אפילו העורמה-המזרחית שלו, שבלעדיה אי אפשר, חתומה בחותם של תמימות נלבבת". שחם השיג בשבילו חופשות מיוחדות ואירח אותו אחת לשבועיים בביתו בקיבוץ בית אלפא. לאחר שריצה את עונשו והשתחרר, דאג לו לעבודה בחיפה.

ואז הגיע תור האהבה. לאחר מלחמת ששת הימים נסע בדרנה לעזה, הכיר שם את בת דודו והתאהב בה. הסופר המאמץ החליט לעזור לו גם בזה – ופנה למוטה גור לקצר את ההליכים הרשמיים לאישור ביקור שלה בישראל, לקראת אזרוחה כאן ונישואיהם הצפויים. והכל בשם האהבה, הדגיש שחם : "אהבה זו ממבט ראשון – אני נוטה להאמין בה. אין היא תרגיל דימוגראפי להגדיל אוכלוסייתם בישראל".

נתן שחם למוטה גור. מאמין באהבה זו

שנה חלפה מפטירתו של יורם טהרלב (6 בינואר 2022), המשורר, הפזמונאי והסופר שהותיר אחריו במהלך כשישים שנות יצירה כמעט אלף פזמונים המתנגנים עד היום באוזנינו. לזכרו נעלה מארכיונו שבמכון גנזים – אגודת הסופרים, פזמון לא מוכר כל כך על תעיה בדרך לדייט לפני עידן הווייז ברחובות תל אביב. הסיום, כמו בהרבה דייטים, לא צפוי.

"באתי לתל אביב, היה אז יום אביב / קבעתי לי פגישה עם בחור מתל אביב / ניגשתי אל שוטר, אמרתי לו: תוכל / אולי לומר לי איפה פה רחוב רמח"ל? / אז הוא הוציא מפה, דיפדף בה עוד ועוד / אחר כך הוא אמר לי: זה פשוט מאוד – / את יוצאת מפה, עוברת / את פרישמן ואת פיכמן ואת קפלן ואת וייצמן / ואת מוצקין ואת טיומקין ואת שיינקין ואת חנקין / ואת בוגרשוב ארלוזורוב וסוקולוב ודיזנגוף / והירשנברג ופייארברג וגרוזנברג…. // הצצתי בשעון, היה לי כבר איחור / אמרתי בלבי: הלך לו הבחור…"

והסוף – רומנטי. במקום להיפגש עם הדייט המקורי, מתיישבת הבחורה עם השוטר הלא יוצלח בבית קפה שפשוט מאוד להגיע אליו: צריך רק לעבור את פרישמן ואת פיכמן ואת קפלן.

יורם טהר לב. פגישה בתל – אביב (גנזים – אגודת הסופרים)

ארבע שנים למותו של עמוס עוז (28 בדצמבר 2018) – ואי אפשר להימלט מן המחשבה שלא רק בתחום הספרות הוא חסר לנו כיום, דווקא היום. עמוס עוז לא הסתפק בשולחן הכתיבה שלו שעליו יילד את יצירותיו , אלא השמיע בקול רם וברור את קולו בתחומי הזהות הישראלית והציונית, במחשבה מדינית ובמהותה של הדמוקרטיה. לזכרו נעלה ממרתפי גנזים – אגודת הסופרים עמוד אחד ממכתב ששלח ליורם קניוק אחרי שקרא את ספרו "אדם בן כלב" (חולדה, 20.3.1969). פתח בביקורת, וסיים בשבחים, תחת אזהרה: "היזהר, איפוא, מלקבל בלי ביקורת את שבחי ואת הסתייגויותי".

דברי הביקורת התייחסו למה שהגדיר עוז כ"אוקטאבה גבוהה מדי ופנייה אל קורא רגיש למחצה". והוא מסביר "ומפני שאני אוהב מאוד כשמדברים אלי בשקט, כמעט בלחישה… למה אני מתכוון, בדיוק? אני מתכוון להפרזות צורמות במקצת בכיוון הסאטירה על 'המוסדות' מכל המינים, הפארודיה על מוסכמות למיניהן, גרזן-הקצבים שאתה מניף על כל מיני פרות קדושות. שלא תהיה אי-הבנה: גם אני אוהב שחיטת פרות קדושות, אוהב מאוד, אבל – בסכין גילוח דקיק, לא בגרזן".

ובפרק השבחים בהמשך כתב: "יורם, לא קל לי להפליג בשבחים מפני שאני קמצן גדול, ואני גם רשע קצת. אתה יודע. אבל 'אדם בן כלב' הוא סיפור אשר, איך להגיד לך, אני אצטרך אותו. זה מהדברים המעטים שהייתי רוצה להישען עליהם. זה סיפור שאני יודע שאחזור אליו בכל פעם שאהיה במצוקה גדולה".

עמוס עוז ליורם קניוק. אני אוהב כשמדברים אלי בשקט, כמעט בלחישה (גנזים – אגודת הסופרים)

בימים אלה, כאשר מציינים מאה שנה לפטירתו של מחייה העברית אליעזר בן יהודה מצאנו, במכון "גנזים – אגודת הסופרים: מכתב מרתק ששלח לידידו אהרן קמינקא, שהיה רב, מלומד, משורר ומתרגם עברי. והנושא מעורר מחלוקות עד היום – האם מותר להכניס מלים ובניינים לעברית אף כי הם "שגיאות" על פי דין הדקדוק.

כתב אליעזר בן יהודה ב-1894:

"והנה דע ידידי, ירחמך האל כי כל הנמצא בפיוטי האשכנזים והספרדים וגם התימנים רשום אצלי, והקליר בפרט הוא בעיני ראש מחיי לשון עברית, יען הוא היה הראשון אשר הורה הלכה למעשה כי מותר לחדש בנינים בלשוננו לכל צרכי רעיונינו ומחשבות רוחנו, ואם כי לפי מעמד מדע הדקדוק בימים ההם רבים מביניניו רחוקים ההם יותר מדי מחוקי לשוננו, אך יש גם יצירות יפות מאוד אשר חותם הגאונות טבוע על מצחן, ויש אשר בכל היותן לא לפי חוקי הדקדוק ראויות בכל זאת לא לבד להיזכר בספר מלים כללי, אלא גם להתקבל לאזרחים נכבדים בלשון, יען כבר נאחזו בה ונתפרסמו פרסום גדול וכמעט שנשכח מקורן והן כבריה בפני עצמו, ומה לנו אם לכתחילה נולדו בטעות ושלא כדין… דעתי כי צריכים אנו לא לדקדוק בהן יתר מדי ולדרוש מהן תעודות לידה בטהרה".

לציון יום הולדתו ה-192 של יהודה ליב גורדון, אחד מגדולי המשוררים בתנועת ההשכלה, נעלה מארכיונו שב"גנזים – אגודת הסופרים" שיר בכתב יד. והתוכן – חילוני ומתריס כיאה למי שנודע גם במלחמתו בממסד הרבני. יל"ג (נולד בוילנה ב-7 בדצמבר 1830), טבע את הסיסמה "היה אדם בצאתך, ויהודי באהלך" שהפכה לסיסמת המשכילים בני דורו.

ועל מה השיר "אחזו לנו שועלים" (על פי לשיר השירים ב/ ט"ו) – אהבת נעורים דווקא ביום הכיפורים הקדוש: היו בישראל ימים / – ואחד מהם יום הכפורים – / שבהם היו בני הנעורים / בתולות ובחורים / יוצאים לחול בכרמים. / אם היו המחוללים צמים, / אם סוך לא סכו / ויחפים במחול הלכו – / זאת לא הגידו לנו החכמים".

י.ל. גורדון. אחזו לנו שועלים (גנזים)