הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים

ראשי » Articles posted by gnazimstudent

Author Archives: gnazimstudent

למרות הקורונה – דורה אברהמית הגיעה ל"גנזים"

אנשי מכון "גנזים – אגודת הסופרים" לא נתנו לקורונה לשבש את תכניותיהם. במבצע משולב של הכוחות המיוחדים הובא אלינו ארכיונה הנדיר, של אחת המעניינות והנשכחות בסופרות פורצות הדרך של העלייה השנייה: דורה אברהמית (1975-1886).

דורה אברהמית (אברמובסקיה), מהפכנית שנרדפה על ידי השלטונות הרוסיים בתחילת המאה הקודמת, והתוודעה ליוסף חיים ברנר עוד ב-1907 – לא עשתה חשבון לאף אחד. מכיוון שלא האמינה במושג הנישואים לא טרחה להתחתן עם בן זוגה המהפכן מיכאל גולוכוב – וגם עזבה אותו באותו להט ועלתה בגפה לארץ ישראל ב-1913 עם שלושת ילדיהם. עבדה כתופרת וכמבשלת, וגורשה על ידי הטורקים. חזרה לארץ ב-1919 באנייה "רוסלאן". החלה לפרסם סיפורים וכתבה רומן "חיים", שתורגם והוצא לאור על ידי אברהם שלונסקי ב-1929 במהדורה שאזלה זה מכבר. ספר נועז על חייה של אישה צעירה, בעולם גברי מהפכני.

לאחר שנכדתה ניצה שחר, בת קיבוץ ראש הנקרה, לא יכולה הייתה מפאת הסגר של הקורונה להביא את הארכיון ל"גנזים" בתל אביב, גויסה למבצע המתנדבת שלנו רונית פומרנץ מקיבוץ חניתה. היא הביאה את הארכיון בשלום בשבוע שעבר, ובו אוצר של ממש: כתבי יד ומכתבים שלא נחשפו עד כה לעין זר. אמיר בן עמרם "מגנזים" אף העלה לויקיפדיה ערך עליה – ונקווה שעתה יקודם המחקר והפרסום של סופרת נשכח זו.

דורה אברהמית בצעירותה

דף מאחד מכתבי היד של דורה אברהמית

ע. הלל, ילד שלי מוצלח

שלושים שנה מלאו היום לפטירתו של מי שהכניס לחיינו את "מי יודע מדוע ולמה הזברה לובשת פיז'מה", "ככה סתם", "דוד שמש ואנטנה גם" וכמובן את "יוסי ילד שלי מוצלח". ב-30 ליוני 1990 הלך לעולמו הלל עומר הידוע יותר כ-ע. הלל, סופר, משורר ואדריכל נוף. זכה והטביע חותמו לא רק על ספרות הילדים, השירה והפזמונאות שלנו, אלא גם על הנוף – בין היתר תכנן שכונות רבות ברחבי הארץ, היה הגנן הראשי של עיריית תל אביב ותכנן את גן העצמאות, את גן התקווה ואת פארק צ'ארלס קלור בחוף הים.

לזכרו נעלה מארכיונו שב"גנזים – אגודת הסופרים" שיר פחות מוכר שלו, באווירה אחרת, בכתב ידו ובמכונת כתיבה – "אמש בטלוויזיה". שנים רבות חלפו והחוויה מוכרת – הדיכאון שחוטפים למראה החדשות בטלוויזיה.

"כל הלילה שכבתי ער בעיניים קמות מביט במטע הבננות / שנחרב בכפור שפקד את הארץ אמש / בטלביזיה // ולנגד עיני תמונת האיכר ההולך וצועק וזועק אל שדה / הקוצים ובוכה על משקו שהוכה ונשדד על ידי הבנק אמש / בטלביזיה. // ומתבונן בפועל היושב דומם בפתח המפעל / הנעול ואינו משיב דבר למראיין איש / הטלביזיה. // וצופה במחול המקוננות הלבנוניות טבוחות בעליהן וילדיהן אמש / בטלביזיה. // ואחר כך ירד השלג על מסך הטלביזיה ואני שכבתי / ער בעיניים קמות כל הלילה"

"אני שוכב על שפת הים"

בסוף השבוע שעבר מלאו חמש שנים לפטירתו של המשורר, הסופר והמתרגם אריה סיון (19 ביוני 2015). לזכרו נעלה את אחד משיריו היפים – המתאים לימים אלה, שאין טובים מהם לשכיבה על שפת ים.

אריה סיוון, יליד תל אביב, פלמ"חניק שלחם במלחמת העצמאות. חבר בחבורה הספרותית "לקראת" שחוללה תמורה ספרותית מעמיקה בשירה העברית המודרנית. חתן פרס ישראל לשירה עברית. לאחר מותו, הופקד ארכיונו הגדול במכון "גנזים – אגודת הסופרים" בידי בנו אלוף בן. מרתק לראות את התיקונים, ההוספות וההשמטות בכתב היד (אחת מן הטיוטות, נוסח לא סופי) – כפי שרואים בארכיונים רבים המופקדים ב"גנזים", שמאפשרים הצצה מעבר לכתפו של המשורר-הסופר היושב ליד שולחן עבודתו.

"אהובתי נסעה אי-שם

למדינות הים

ותומר-דקל גבה קומה

נושא לי פרישות שלומה

ברוח החמה.

אני שוכב על שפת הים

טמון עד צווארי בחול החם

אל השמים והים גלוי לו רק בראשי

ששערו עשוי כאורח נשים".

רציתי פעם להיות משהו אחר. לא הצלחתי

דורות של ילדים קראו ואהבו את "הביצה שהתחפשה" – ספר הילדים של דן פגיס, אף מבלי שידעו מה שמסתתר מאחורי החזות התמימה שלו. "מסע ייסורים של נטישה, יתמות, עקירה, גירוש רעב ושהייה במחנות כפייה לבד – זו הייתה דרכו של דן פגיס לספר את הסודות שנצר מילדותו בימי השואה", כך מסבירה ד"ר שמעונה פוגל, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית.

בעוד פחות משבועיים, ב-29 ליוני, ימלאו 34 שנים לפטירתו של המשורר, החוקר והמתרגם דן פגיס. המתנדבת תלמה אגרון מצאה השבוע בארכיונו הגדול שבמכון "גנזים – אגודת הסופרים", מכתבי ילדים שקראו את "הביצה שהתחפשה" (עם עובד, 1973). היה מי ששאל מדוע בחר בביצה דווקא, וגם הייתה מי שסיפרה כי גם היא רצתה להיות אחרת. מה שברור, הם אהבו מאוד את הספר המקסים, המלווה באיורים של פגיס עצמו. ספר שלמרות שברקע שלו עצב גדול, הצליח לשמח אלפי ילדים.

"אני נהניתי מאוד מהספר שלך. הוא מלמד אותי שאי אפשר לשנות חיים אפילו אם רוצים. רציתי פעם להיות משהו אחר. לא הצלחתי" כתבה אריאלה מכיתה ד'.

היו זמנים שבהם ראש הממשלה קבע שהתרבות חשובה וחיונית למדינה

הנה תוצאה של עבודת נמלים  שמאפיינת את העבודה של צוות המתנדבים במכון "גנזים – אגודת הסופרים": גילוי פרשה מרתקת של יחסו המיוחד של דוד בן גוריון לתרומה של הספרות העברית ויוצריה לעיצוב דמותה של מדינת ישראל שזה עתה הוקמה. 

המתנדבת הוותיקה שלנו כרמית שגיא מצאה באחרונה שלושה מכתבים של דוד בן גוריון אל אשר ברש, מקיץ 1949. מתברר כי ראש ממשלת ישראל מצא לנכון להזמין אליו, זמן קצר לאחר תום מלחמת העצמאות, את סופרי ישראל כדי לדבר איתם על "מועצה עליונה לתרבות" שתטפל בקליטה הרוחנית של העלייה הגדולה שהחלה להגיע לישראל. מדהים לראות איך כאשר הגבולות עשנים עדיין מהמלחמה והמדינה הצעירה מלקקת את פצעיה – ראש ממשלת ישראל מקדיש מחשבה וזמן לזמן אליו את סופרי ישראל כדי לדון בעתיד הרוחני של המדינה. אכן, היו זמנים.

מכתבים אלה הם שעומדים בבסיס ובמרכז הכתבה המקיפה של אברהם בלבן במוסף הספרותי של "הארץ" היום.    

"כידוע לך הקימה הממשלה 'מועצה מדעית', ואני מקווה שהיא תהיה לברכה בקידום המדע במדינה. אבל כמובן יש הבדל רב בין מועצה לענייני מדע  – שהוא דבר מסוים ומוגדר, ובין 'תרבות האומה'. אין הדבר האחרון, למרות כלליותו וסתמיותו, נופל בערכו מהמדע…", בכבוד רב, דוד בן גוריון".

הגילוי והפרסום הגדול היא דוגמא נוספת לכך שהמכון שלנו עוסק לא רק בשימור ארכיונים, אלא גם בחשיפתם והעמדתם לרשות הציבור.

דוד בן גוריון לאשר ברש. חשב גם על תרבות האומה

איפה א.ד. גורדון? הלך לים

לכבוד יום הולדתו ה-164 של אהרן דוד גורדון שיחול מחר (9 ביוני 1856) נעלה מהמרתף של מכון "גנזים = אגודת הסופרים" את מה שכתב מיד לאחר שעלה ארצה, בגיל 48, בי"א באדר תרס"ד 1904. א.ד. גורדון, חלוץ ופועל חקלאי, הוגה ומורה דרך לחלוצים בתקופת העלייה השנייה והעלייה השלישית, מייסדה של "דת העבודה".

מה יפה לקרוא את מכתבו הראשון לידיד שנותר מאחור (ככל הנראה בתרגום של מנחם פוזננסקי). עדיין ניכרים בו הגעגועים למולדת הרוסית הישנה והנה הוא נפגש עם ארצו החדשה. "ידידי! בכותבי אליך את מכתבי הראשון מארץ-ישראל יש, כמובן, תביעה לתאר לך קודם לכל את הרושם, שהארץ עשתה עלי. אבל לפי שעה אין רושם זה ברור לי כל צרכו: דומה הוא לדבר-מה מטושטש ומוזר. איני יודע, מה מסב לי מצב-רוח זה: אם אותו רגש קשה, שבו עזבתי את רוסיה והוא מלווני גם כיום, או אי-יכולתי זו לשכוח את הטבע הרוסי שנתחבב עלי והקושי להסכין עם טבע אחר. יכול להיות כי שניהם כאחד.

"ועוד דבר השפיע לא-מעט על נפשי והוציאה ממצבי שלוותה, בשעת ההתרשמות הראשונה, הטובעת על הרוב את חותמה המיוחד על כל ההתרשמויות הבאות. דבר זה הוא הים הגדול והרחב, שפעל עלי פעולה עצומה, עמוקה, בלתי מקווה מראש. ים זה, עם המרחב העובר כל גבול, עם טהרתו השמימית – האפשר לאמור אחרת? הביאני לידי רטט-גיל לא ידעתי מימי".

יכולנו לשלוח גם תרנגולת

ממכתבים רבים השמורים במכון "גנזים – אגודת הסופרים" עולים הדים לימים אחרים, של יושר ו"מה יגידו" ו"לא יפה לעשות כך", מונחים שדומה כי יצאו מן הלקסיקון הציבורי והפוליטי שלנו.

והנה מכתב של חבר קיבוץ בית השיטה בנימין גלעד, בנו של מנחם פוזננסקי, מ-6 באפריל, 1952. משטר הצנע שלט אז בארץ, והמלחמה בשוק השחור. לקראת חג הפסח עמד בנימין לשלוח להוריו בתל אביב מנחת חג, ככל הנראה פירות וירקות מתנובת הקיבוץ שאי אפשר היה להשיגם בעיר. "יכולנו לשלוח גם תרנגולת, אלא שזכרנו שתרנגולת חיה פירושה מהומה ומבוכה וסימני שאלה גדולים אצלכם, לכן דחינוה לעת מצוא".

ואי אפשר שלא לחשוב על התמונה הזו – ג'יפ מגיע מהקיבוץ אל סופר ועסקן ציבורי ידוע בתל אביב, ובארגז המועלה לביתו מקרקרת תרנגולת. אוי לבושה!

גלעד פוזננסקי להוריו. מהומה ומבוכה

היום אני מאטחילה לכתוב יומן

בסוף השבוע ציינו את יום הולדתה של לאה גולדברג – 29 במאי 1911. ומה נאה יותר מלרדת אל הארכיון של מכון "גנזים – אגודת הסופרים" ולהעלות מתוך ארכיונה הגדול את יומנה האישי שאותו החלה לכתוב ב-6 לאוקטובר 1921, בהיותה בת 10 וחצי. אמנם, היא מודה, חשבה להתחיל לכתוב אותו שנתיים קודם לכן, אבל תירוצים, תירוצים: "פעם אחת לא היה פנאי, בפעם השנייה לא חפצתי", והנה עתה – עם תחילת השנה החדשה – שנת תרפ"ב, התיישבה לשולחן והחלה לכתוב במחברת עם הכריכה השחורה. אל נא תקפידו עמה על שגיאות הכתיב: קצת התחשבות, ילדה בת עשר בקניגסברג שבפרוסיה, שלומדת שפה חדשה. את העברית שבה תפליא לכתוב כל חייה. הניצנים כבר נראים בארץ השירה: "הבטתי על השמים וראיתי עננים קטנים כמלכי אור ששטו על פני הרקיע".

"4 תשרי תרפ"ב,

היום אני מאטחלה ליאכתוב יומן. אני זוכרת כשלפני שנתים גם כן חפצתי לחתוב אבל פעם אחת לא היה פני בפעם השניה לא חפצתי. והנה אכשב עם השנה החדשה אני כתבת את יומני. שם דבר נפלה לא היה אתי היום. התכלתי לעשות את השאורים. הלכתי לנגן על פסנתר כמו בכל יום. בשובי הביתה הבטתי על השמים וראיתי אננים כטנים כמלכי אור ששטו על פני הרכיה. אין מה לכתוב על היום, דאי!"

יומנה של לאה גולדברג. אין מה לכתוב על היום. די!

שבועות שירה: הרחובות ממריאים לאט

מחר, ערב שבועות בשעה 17:30, ייפתח פסטיבל "שבועות שירה" בזום, של אגודת הסופרים. מופע הפתיחה "הרחובות ממריאים לאט" יוקדש לדוד אבידן במלאת 25 למותו.  את ערב הפתיחה עורכת ומנחה דורית זילברמן. במסגרת הפסטיבל יתקיימו 12 אירועי שירה, בהשתתפות חוקרים ומשוררים שיקראו משיריהם.

בוועדה האמנותית של הפסטיבל חברים צביקה ניר, עצמון יניב, ד"ר דורית זילברמן ואדיבה גפן. המפיקה היא נירה תובל. רכזת המשוררים הצעירים: טל פאר הכהן.

לקראת הפסטיבל – נעלה מארכיון "גנזים אגודת הסופרים" מכתב ששלח דוד אבידן לאברהם שלונסקי. המכתב כולל שתי תלונות חמורות של אבידן: גנזו ראיון עמו שהיה אמור להתפרסם ב"על המשמר" ולא נתנו לו להיכנס למועדון "צוותא". משורר וגם ליצן בנעלי בית.   

ירדה השכחה על בקעת גנוסר

לכבוד חג השבועות הקרב ובא, נעשה נא חסד למשורר צנוע ונשכח, ששיר אחד שלו הקנה לו "חיי נצח" ונהיה מזוהה עם אהבת הטבע וארץ ישראל ובמיוחד עם התנועה הקיבוצית. כאשר נצפה בתוכניות החג בטלוויזיה בלהקות קיבוציות המפזזות על רקע חבילות חציר, נצטרף אל מלות השיר התמים והיפה הזה. דוק של געגועים אל היופי והטוהר שהיו כאן אי-פעם יציף לבבות רבים.

יהושע רבינוב (2000-1904) שעלה לארץ ב-1924, עסק בחקלאות בישובים שונים והתיישב לבסוף לקיבוץ גבת. בזמנו היה די מוכר ואהוב, אך מעולם לא נודע בשערים – עד שפרסם ב"דבר" ב-21.12.1944 את "ירדה השבת אל בקעת גנוסר". השיר הולחן על ידי דוד זהבי וזכה לביצועים רבים, אף כי מעטים זוכרים כיום מי חיבר אותו. בארכיונו שב"גנזים – אגודת הסופרים" מצאנו שיר טבע יפה נוסף שלו – "במשעול", והריהו לפניכם בכתב ידו.

"במשעול", יהושע רבינוב: