הבלוג של מכון גנזים – אגודת הסופרים

ראשי » Articles posted by gnazimstudent

Author Archives: gnazimstudent

אל תשכח לשתות חלב בבוקר

מחר ימלאו 20 שנה לפטירתו של יחיאל די-נור (17 ביולי 2001). ניצול השואה שכתב ביידיש ובעברית על השואה, וידוע בשמו הספרותי ק. צטניק. לזכרו נעלה מארכיונו שבמכון "גנזים – אגודת הסופרים" מכתב יוצא דופן. ככה זה עם המכתבים שמתגלים בגנזים – הצצה לצדדים האישיים והמרגשים של כותביהם. ניצול השואה שסבל מסיוטים נוראים, אהב וידע להביע את אהבתו במלים נרגשות.

שני צדדים למכתב. מצד אחד כתבה לו אשתו, נינה אשרמן – שהשתמשה בנייר המכתבים של אביה הגניקולוג פרופ' יוסף אשרמן, כי היא דואגת לו שישתה חלב ויאכל ירקות, כנראה בזמן שהייתה צריכה להיעדר מהבית בזמן נסיעה. מן הצד השני – תשובתו הנלהבת של ק. צטניק.

"אהובי, אני יודעת שאל לי לדאוג להזנתך, ואף על פי כן… אם תסכים, תתחיל מלכה [אמה של פנינה] להעמיד ליד דלת חדרך בקבוק חלב קטן בכל בוקר. חוץ מזה, היא תקנה לך ירקות… מקפה ועוגות בלבד יכולות לנשור השיניים".

והוא, נרגש מאהבתה ודאגתה, עונה לה: "למה אין אדם יכול לראות את מלוא זהרה של הפנינה כשהיא מונחת לו על בבת עינו, אלא דווקא כשהיא במרחק-מה מאישונו?"

פנינה אשרמן ליחיאל דינור. מקפה ועוגה בלבד יכולות לנשור השיניים
יחיאל דינור לפנינה אשרמן. למה אין אדם יכול לראות את מלוא זהרה ל הפניה כשהיא לו על בבת עינו

אני מפנה את עדותי ליהודים – ורק ליהודים

לפני כמה ימים מלאו חמש שנים לפטירתו של אלי ויזל (2 ביולי 2016). סופר, עיתונאי, פילוסוף ואינטלקטואל, ניצול השואה, שהקדיש את חייו לפעילות חינוכית להנצחת זכר השואה, חתן פרס נובל לשלום על פעילותו למען זכויות האדם.

בארכיונו של יהושע בר יוסף שבמכון "גנזים – אגודת הסופרים" נמצא מכתב מרתק ששלח אליו אלי ויזל, בתשובה לרשימת תגובה שפרסם בר יוסף. עולם שלם עולה מן המכתב הקצר ששלח ויזל, וניכר שנכתב מעומק הלב:

"רק הבוקר הגיעני הגיליון ובו תגובתך לדברי.

חוששני שנכשלתי בביטויי. כמוך גם אני מפנה את עדותי ליהודים – ורק ליהודים. האחרים חדלו לעניין אותי. מבחינתי הם קיימים – כקוראים – רק דרך אגב. בעיקר אני מנסה לדבר אל אנשים כמוני. וכמוך. ובלי אשליות".

וכאן עובר ויזל לשאלה נוספת – מדוע אינו חי בישראל : "אם כי: למה בחו"ל? זוהי שאלה ואין לי מענה. אולי בעל-פה, בקיץ. אנסה להתקשר אליך כדי לקבוע מועד ומקום להיפגש – התסכים?

בהערצה שלך – אלי ויזל"

כשהראנו את המכתב הזה לד"ר יואל רפל, מייסד ומנהל ארכיון אלי ויזל, הוא שיגר אלינו מכתב ששלח לו א.ב. יהושע, בברכה על זכייתו בפרס נובל. ובמכתב, הוא מתייחס בדיוק לאותה שאלה – ונתן לו "הכשר" לכך שהוא פעיל ויוצר מחוץ לארץ ישראל. וכך כתב לו א.ב. יהושע: "יש ישראלים כאן שלא יפרגנו לך. אל תשים לב אליהם, יהודים אמנם לא הורגים זה את זה אבל משתדלים לא לתת לחיות. חבריך כאן שמחים איתך ואוהבים אותך ומאמינים בך. ואף שאתה יודע שאין שולל-גולה חזק כמוני, לך נתתי היתר מיוחד להסתובב בגולה כמשולח וכסופר ששפתו אינה עברית, אבל גם כאדם אשר יזכור את השואה".

אלי ויזל ליהושע בר יוסף. זוהי שאלה ואין לי מענה

"ספר שיריך הוא כיפהפיה העושה חנדילעך לעצמה מול הראי

עם סיום שבוע הספר העברי, הבה ונלמד כיצד משוררנו הלאומי ידע להחמיא עם כל הלב, למשורר צעיר ששלח לו את ספר שיריו הראשון. השנה היא 1906, אודיסה – וחיים נחמן ביאליק כתב אל יעקב כהן, שכנראה שלח לו אתר ספר שיריו הראשון "ספר השירים" שיצא לאור בוורשה ב-1903.

יעקב כהן (1960-1881) היה אז בתחילת דרכו – לימים נודע כיוצר רב פעלים, משורר, סופר, מתרגם ומבקר ספרות. בית אחד מתוך שירו "ברית הבריונים", שנכתב בעקבות פרעות קישינב, נהיה לסיסמא של ארגון "השומר" ואחר כך של בית"ר: "בדם ואש יהודה נפלה / בדם ואש יהודה תקום".

וכך כתב ביאליק, במכתב מ-21/02/1906 , המצוי בארכיון "גנזים – אגודת הסופרים" (כתיב מלא): "כהן הנחמד, תודה לך על מתנתך החביבה. הרושם הכללי שמתקבל מתוך ספר-שיריך הוא מעין זה של יפהפיה 'גמושה" ורכה העושה 'חנ'דילעך' לעצמה כנגד הראי, מתעגבת על עצמה וששה על עצמה – וכולה חמודות… ומי שעומד בשעה זו מאחוריה ואורב לה – בולמוס אחד אוחזו: לחבק אותה כולה בשתי ידיים. לחבק בכל כוח, ולמלא את כל גומות-החן וכפלי-הגו נשיקות, נשיקות.

יופי, רכרוכית, חמדת החיים וצהלת החיים המכירים את עצמם – זהו הגוון היסודי של כל שיריך. עלה וגדל. שלך באהבה ובחמדה, ח.נ. ביאליק"

חיים נחמן ביאליק ליעקב כהן. נשיקות, נשיקות

שאול טשרניחובסקי – מה מאד יפיפיתָ

לכבוד שבוע הספר העברי אנו ממשיכים להעלות מן המרתף מאוצרות "גנזים – אגודת הסופרים". היום נפקוד את ארכיונו הגדול, מספר 1 מבין כ-800 המצויים אצלנו, של שאול טשרניחובסקי. מגדולי המשוררים שלנו, המזוהה עם שירת הטבע שהושפע רבות מתרבות יוון העתיקה. ייתכן שבזכות כך, הקלסיות שלו – לצד הקשר העמוק לעולם היהודי של בית הוריו, הוא נערץ עד היום ומושר בפיהם של צעירים רבים. אנו נוכחים בכך בכל פעם מחדש, כאשר קבוצות מבקרים פוקדות את הארכיון שלנו. כאשר אנו מציגים כמה מכתבי היד – השמחה רבה והמצלמות נשלפות. כולם רוצים מזכרת ממנו.

אז הנה, אחד האהובים שבשיריו, מתוך המחזור "שירים לאילאיל" – את אינך יודעת, טיוטה בכתב ידו של שאול טשרניחובסקי.

שבוע הספר: הגיע לנו, הסופרים עצמם, השעה לעשות

לכבוד שבוע הספר העברי המתחיל היום, נפתח את הכספת של הספרות העברית שבמרתפי "גנזים – אגודת הסופרים". נעלה מדי יום כתב יד של אחד/ת מבכירי יוצרינו שארכיונם שמור אצלנו. כבוד הוא לנו לפתוח באשר ברש (1889-1952) שהיה לא רק מן הסופרים הטובים והמשובחים שלנו ("תמונות מבית מבשל השיכר", "איש וביתו נמחו" ורבים נוספים), אלא גם דמות מרכזית בחיי עולם הספרות שלנו ומי שהגה והקים את מכון גנזים לפני 70 שנה.

וכך כתב אשר ברש בחזונו ל"בית הכינוס ליצירה היהודית". והדברים יכולים להיכתב גם היום: "גם מצב המדינה, ריבוי הדאגות והעשיות ושינוי הטעמים אינם סם-חיים לשמירת ערכים מסוג זה. כבר נוצר ועוד יגבר, יחס הזלזול אל העבר. על כן הגיע לנו, הסופרים עצמם, השעה לעשות".

ובהמשך פרש את חזונו, שאף זכה להגשים אותו, להקמת המכון שבו יישמרו כתבי היד: "לפתוח מעין קונטו לכל סופר, חשבון של כדים גדולים ופכים קטנים…ודאי גם הספרייה הלאומית והאוניברסיטה יוסיפו לעסוק בזה. אבל כאן יהיה האוצר המרכז וצינורות יחברוהו עם יתר המוסדות".

אמר, ולא ידע כי צפה את החזון – כז'ול ורן של הספרות העברית: היום מתבצע מפעל גדול המשותף ל"גנזים" ולספריה הלאומית ולאוניברסיטת הרווארד בארה"ב – סריקת כל הארכיונים שלנו והעלאתם לאינטרנט לרשותם של חוקרים ומעיינים בכל העולם. אכן "צינורות יחברוהו" – זהו האינטרנט שלנו, הגשמת חזונו של ברש.

הנך יושבה על ידי – 130 שנה להולדתו של דוד פוגל

השבוע מלאו 130 שנה להולדתו של דוד פוגל (15 במאי 1891), אחד המשוררים והמספרים המרתקים והחשובים שלנו. רבות נכתב על יצירתו המיוחדת – קובצי שיריו והרומנים "חיי נישואים" ו"רומן וינאי" שהתגלה ב"גנזים" , על חיי הסבל והעוני שלו שהסתיימו במחנה ההשמדה אושוויץ ב-1944.

לציון יום הולדתו נעלה אחד מהענוגים והיפים בשיריו שנכתב בוינה 1919 – "הנך יושבה על ידי", מתוך ארכיונו ב"גנזים – אגודת הסופרים". כמו בכתבי יד רבים נוספים המצויים אצלנו, היופי הוא לא רק בתוכן, במלים, אלא גם בצורה. השיר נכתב על דפי יומן שנה (בדומה, למשל, לרבים משיריו של שאול טשרניחובסקי). כאשר המוזה נחה על היוצר, הוא מגשש בידיו ואוחז בכל פיסת נייר שנקלעת תחת ידו ומעלה עליה את שירו. יופי כפול.

ואי אפשר להתאפק ולא להעלות עוד שיר אחד שלו, שכוחו ויופיו בשקט שלו – "אל ימי שבט זועפים"

הִנָּךְ יוֹשְׁבָה עַל יָדִי,

צְלָלֵינוּ גָדְלוּ מֶנּוּ.

הַנֵּר כָּבֶה,

הָאשֶׁר כְּבָר בָּא וּכְבָר הָלָךְ.

לִבֵּנוּ יִדְאַב,

נוּגִים נֵשֵׁבָה,

כִּילָדִים עֲנָשָׁם הָרַב.

הִנָּךְ יוֹשְׁבָה עַל יָדִי,

צְלָלֵינוּ גָדְלוּ מֶנּוּ.

(פרויקט בן יהודה)

דוד פוגל. הנך יושבה על ידי, צללינו גדול מנו

דוד פוגל – מתוך ארכיונו ב"גנזים – אגודת הסופרים". ועמד על הגג ירח גדול למאד

יקרנדה לטשרניחובסקי

בעקבות הפוסט שפרסמנו אתמול על השיר לשבועות של שאול טשרניחובסקי שבארכיון "גנזים", שלח לנו צבי האוזר מכתב מעניין שנמצא ברשותו. את המכתב שלח אברהם וילנסקי, חתנו של טשרניחובסקי (בעלה של איזולדה) לאגודת הסופרים ב-1977, ובו סיפר כי לאחר מותו של המשורר נטעו בני המשפחה עץ יקרנדה – המככב בשירו של טשרניחובסקי – על קברו. אולם העץ לא נקלט. וילנסקי ביקש כי אגודת הסופרים תפנה לעיריית תל-אביב ותבקש כי גנן מטעמה ינסה שוב לטעת את העץ שהיה יקר מאוד לטשרניחובסקי.

"בשנים שלאחר מותו של טשרניחובסקי טרחנו ונטענו על יד המצבה את עץ היקורנדה, שהיה חביב על המשורר, אך העץ לא נקלט בקרקע אם משום חוסר שמש ואם משום סיבות אחרות. רצוי שהגנן (אם העירייה תסכים להצעה הנ"ל) ינסה שוב לנטוע את היקורנדה, ואם לא יעלה הדבר בידו – עץ אחר. אני מקווה שהעירייה תיענה לבקשתכם. ניתן לומר שזה גם מחובתה", כתב וילנסקי.

ונוסיף אנו, שארכיונו הגדול והמקיף של טשרניחובסקי זכה למספר 1 אצלנו ב"גנזים", את קולנו לבקשה זו.

אברהם וילנסקי, חתנו של טשרניחובסקי, למזכרי אגודת הסופרים: לטעת שוב את היקרנדה על קברו של טשרניחובסקי

"חגי ישראל ריחניים הם": על אחת כמה וכמה שבועות

בין האזעקות ומטחי הטילים וימי הפחד והדאגה – הגיע ובא לשמח אותנו חג השבועות. בשדרות העיר צובעים עצי היקרנה את המדרכות בפריחתם הסגולה. אין לנו אלא להעלות מארכיונו הגדול של שאול טשרניחובסקי ב"גנזים – אגודת הסופרים" את כתב היד של השיר "חג שבועות".

וְקַבָּלָה בְּיָדִי מִסָּבָא:

חַגֵּי יִשְׂרָאֵל רֵיחָנִים, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה

חַג בּוֹ הָכְפַּל כִּי־טוֹב, כְּלוֹמַר רֵיחוֹ הַנּוֹדֵף:

רֵיחַ מַעֲשֵׂי יְדֵיהֶן שֶׁל סָבְתוֹת וְאִמָּהוֹת כְּשֵׁרוֹת,

וְרֵיחַ שָׂדֶה וָגַן אֲשֶׁר בֵּרְכָהוּ הַבּוֹרֵא.

בָּרוּךְ יִהְיֶה הַגֶּבֶר, שֶׁהִכְנִיס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

בְּיֵצֶר לִבּוֹ הַיָּפֶה אֶת הַיָּקָרַנְדָה הַנָּאָה,

בָּרוּךְ זִכְרוֹ וּשְׁמוֹ! וּבָרוּךְ זֵכֶר הַגַּנָּן

שֶׁהִכְנִיסָהוּ, בִּשְׂדֵרָה לִפְנִים מִשְּׂדֵרָה בְּעִירֵנוּ,

אוֹתוֹ הַצֶּמַח הַיָּפֶה. בִּפְרוֹס “זְמַן מַתַּן תּוֹרָתֵנוּ”

עוֹמֵד הָעֵץ בַּהֲדָרוֹ וּמַקְדִּים הַפֶּרַח לֶעָלֶה,

עוֹמֵד מָלֵא וגָדוּשׁ פְּרָחִים עַל כָּל זְמוֹרוֹתָיו,

וּמְשַׁעֲשֵׁעַ אֶת עַצְמוֹ בִּגְוָנִים שֶׁל גְּוָנִים סְגַלְגַּלִּים,

תַּבְנִית עַנְנֵי תְכֵלֶת, הָעוֹלִים מִמַּחְתַּת הַזָּהָב

שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל בַּדְּבִיר – עַנְנֵי סֹגֶל וּתְכֵלֶת,

תְּלוּיִים בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ כְּקֶסֶם

שֶׁל חֲלוֹם יַלְדָּה בּוֹגֶרֶת שֶׁאֵין בְּעוֹלָמָהּ כָּל כֶּתֶם.

(מתוך פרוייקט בן יהודה)

שאול טשרניחובסקי – כתב היד המקורי של "חג שבועות" על גבי יומן שנה רפואי (ארכיון "גנזים")

סונטה לארכיונאי עייף

מה קורה לארכיונאי "גנזים" ששנתו הופרעה בליל אזעקות וירי טילים? בעיניים אדומות מחוסר שינה ישמיט ניקוד בסונטה רבת שנים, וינקד אותה מחדש. רגע של שעשוע ארכיונאי בימים לא קלים אלה: סונטה לטילים של החמאס.

וזה מה שקרה כאשר השכים הארכיונאי כארי (עייף) לעבודת הבורא, להמשיך ולסדר את ארכיונו של אפרים א. ליסיצקי (1962-1885) שב"גנזים – אגודת הסופרים". ומה רואות עיניו – הפלא ופלא: המשורר העברי שרוב שנותיו חי ויצר בארצות הברית, כתב בלשון קוד על האזעקות בעקבות ירי הטילים של החמאס, כשישים שנה אחרי מותו. הכיצד? תשאלו, האם הדי הפיצוצים והאזעקה שבשו את דעתו של הארכיונאי המלומד?

ראו בעצמכם בשורה השלישית של הבית הראשון, ובשורה הראשונה של בית שני של השיר "סונטה". התעלמו מן הניקוד המקורי, וקראו "מיגונים" וגם: "החמס אזעקה אל אין-סוף ריקן?"

בברכת "גנזים" לימים שקטים יותר.

משום שראיתי בואך ממערב – 40 שנה לפטירתו של אורי צבי גרינברג

היום מציינים ארבעים שנה (9 במאי 1981) לפטירתו של אורי צבי גרינברג, מגדולי המשוררים שלנו, חבר הכנסת הראשונה מטעם סיעת חרות וחתן פרס ישראל לספרות (1957). זכינו, ובשבוע שעבר התארח ב"גנזים -אגודת הסופרים" בנו הצעיר, דוד גרינברג.

כמו ביקורים רבים אחרים של בני משפחה של יוצרים הפוקדים מעת לעת את גנזים, מרתק היה לראות את ההתרגשות והשמחה למפגש הזה של בן עם כתבי יד ומכתבים של אביו. "ראה את כתב היד שלו, השורות מסודרות כמו בסרגל", אמר הבן דוד באוחזו בידו את כתב היד של אביו: "משום שראיתי בואך ממערב וצמודה לראשך שקיעת החמה, / יצאתי לראות בפניך: אם חוכמת התוגה בם זורחה, אם מעיד המצח / על תהום שמתחת למצח ופסגה…".

דוד גרינברג וכתב יד של אביו, אורי צבי גרינברג, בגנזים.

אורי צבי גרינברג. משום שראיתי בואך ממערב