ארבע שנים למותו של עמוס עוז (28 בדצמבר 2018) – ואי אפשר להימלט מן המחשבה שלא רק בתחום הספרות הוא חסר לנו כיום, דווקא היום. עמוס עוז לא הסתפק בשולחן הכתיבה שלו שעליו יילד את יצירותיו , אלא השמיע בקול רם וברור את קולו בתחומי הזהות הישראלית והציונית, במחשבה מדינית ובמהותה של הדמוקרטיה. לזכרו נעלה ממרתפי גנזים – אגודת הסופרים עמוד אחד ממכתב ששלח ליורם קניוק אחרי שקרא את ספרו "אדם בן כלב" (חולדה, 20.3.1969). פתח בביקורת, וסיים בשבחים, תחת אזהרה: "היזהר, איפוא, מלקבל בלי ביקורת את שבחי ואת הסתייגויותי".
דברי הביקורת התייחסו למה שהגדיר עוז כ"אוקטאבה גבוהה מדי ופנייה אל קורא רגיש למחצה". והוא מסביר "ומפני שאני אוהב מאוד כשמדברים אלי בשקט, כמעט בלחישה… למה אני מתכוון, בדיוק? אני מתכוון להפרזות צורמות במקצת בכיוון הסאטירה על 'המוסדות' מכל המינים, הפארודיה על מוסכמות למיניהן, גרזן-הקצבים שאתה מניף על כל מיני פרות קדושות. שלא תהיה אי-הבנה: גם אני אוהב שחיטת פרות קדושות, אוהב מאוד, אבל – בסכין גילוח דקיק, לא בגרזן".
ובפרק השבחים בהמשך כתב: "יורם, לא קל לי להפליג בשבחים מפני שאני קמצן גדול, ואני גם רשע קצת. אתה יודע. אבל 'אדם בן כלב' הוא סיפור אשר, איך להגיד לך, אני אצטרך אותו. זה מהדברים המעטים שהייתי רוצה להישען עליהם. זה סיפור שאני יודע שאחזור אליו בכל פעם שאהיה במצוקה גדולה".
עמוס עוז ליורם קניוק. אני אוהב כשמדברים אלי בשקט, כמעט בלחישה (גנזים – אגודת הסופרים)
הבלוג של מכון גנזים - אגודת הסופרים 