במכתב נוגע ללב ששלח נחום גוטמן (ב-15 לאוקטובר יציינו 119 שנים להולדתו) למשפחתו הוא תיאר ברגישות רבה את מחלתו וימיו האחרונים של אביו, ש. בן ציון (שמחה בן אלתר גוטמן שנפטר ב-1932). זה לא רק מכתב משפחתי. זהו מסמך שמתעלה לדרגת סיפור. אין אני יכול כאן אלא להביא את תחילתו ואת סופו, ובמיוחד את החלום שחלם נחום גוטמן, חלום שבוודאי רבים מכירים כמותו. החלום שמהווה גשר בין עולם המתים לחיים, אין שנים, אין ימים, הכל מתרחש בזמן אחר ובמקום אחר שבהם אין לשעון הזמן האבוד ממשלה.
"כבר מזמן שאנו דוחים את כתיבת המכתב לאחר מותו של אבא", פותח נחום גוטמן את מכתבו, "אם מתוך סיבות פסיכולוגיות ואם מתוך שאחד מחכה להשני שיתחיל… אבא היה מתקרר לעתים תכופות וגונח. רופאו היה הד"ר פוחובסקי שהיה נקרא לבוא אל אבא אם קיבל קצת חום. פוחובסקי היה תמיד מבאר את כאביו בעצבנות והתקררות קלה… יודעים היינו את אבא בהתפנקויותיו והיינו גורסים את מחלתו כדעת הרופא ולא חשבנו כל רע רציני בדבר. כך היה בתחילה – אך אחר כך כשהחלו הדברים לחזור עמדנו על זאת ודרשנו שיחליף את הרופא וגם הבאנו אליו את הד"ר בינימיני. הוא מיד הודיע לנו כי לדעתו אבא חולה 'באמת' וכי נדרש לטיפול ורפוי".
ש. בן ציון, 1930. יודעים היינו את אבא בהתפנקויותיו
וכך נמשך התיאור הארוך, היפה, שבה הוא אינו שומט אף רגע, גם רגעי דעיכה, גם התעוררות של גוסס. "יום אחד היה ער מאד. באו אליו הרבה מידידיו. ביקש בירה ובשר מיובש. פניו האירו ודיבר בהתעוררות. וקרא לכל ידידיו, ביאליק, דיזנגוף, אהרונוביץ, להשתתף עמו בטיול לשרונה – יסעו באוטו וישתו שם בירה".
ולסיום החלום, שכבר נחלם לאחר מותו של אביו. "אחר כך התחילו החלומות. באותו המסלול שחלמתי לאחר שבאבע שלנו שאהבתיה אהבת בן והערכתיה יותר מכל אנוש. אבא נמצא בחדר עבודתו ומדבר עמי ופניו טובים – ואני תמה הכיצד הוא אצלי ולבוש בבגדיו. כנראה השתמט מבית החולים – אך עלי להחזירו, למרות ידיעתי כי אצלי הוא בריא ושם עליו להמשיך את חוליו. ואחר כך אני נזכר כי מת הוא. אך פניו מאושרים ומחוסרי דאגה, אך איך אוכל להקנות לו את ההכרה כי מת הוא. ואני מחליט להשלות את עצמי בתקוה כי הוא לא מת את המות המקובל כי אם נמצא באיזה מצב מיוחד".
נחום גוטמן. איך אוכל להקנות לו את ההכרה כי הוא מת?
הבלוג של מכון גנזים - אגודת הסופרים 