לאן נעלמה הנדוניה של אמא

לא אחת תהיתי לאן נעלמה הנדוניה שנתן סבא שלי, ר' מאיר יעקב גרינפלד, לאמא. זו הייתה נדוניה מכובדת ביותר ולו אבא שלי, יהושע צענווירט ששינה את שמו כמה שנים לאחר החתונה לבר-יוסף, היה איש מעשה היו לי ולאחי ולאחותי היום כמה וכמה מגרשים ובתים בירושלים ובתל אביב. אלא מאי, אבא היה תמים בטלן בענייני כספים, ובין היתר השקיע את כספו, ככל הנראה, במקום הכי גרוע שיכול להיות: שבועון ספרותי שהוציא יחד עם כמה מחבריו הסופרים בירושלים, ובהם ישראל זרחי ויעקב אורלנד. השבועון יצא בתקוות גדולות ("חשבנו והאמנו שבעצם הופעת שבועון, שכל מגמתו היא חיובית בלבד, ושבמקום להטיף למעשים הוא עושה את המעשים עצמם, יתקן בהמשך הזמן את הניתן לתיקון" – מתוך ההקדמה לגיליון הסגירה). אולם כשנה ואולי אף פחות לאחר הפתיחה נסגר העיתון. הסיבה: כמובן, נגמר הכסף. מה שניתן לעורכים הוא רק להתחנן בפני אלה שנרשמו כמנויים ולא שילמו "מנויינו מתבקשים בכל לשון של בקשה לשלוח לנו בהמחאות דואר את הכסף המעט, דמי הגיליונות שקבלו עד כה".

זמן רב ידעתי על קיומו של קיומו של השבועון הספרותי רק מאזכורים במקומות שונים, אך במו עיני לא חזיתי בו ובידי לא מיששתי אותו. גם אבי לא שמר גיליונות של השבועון האבוד בספרייתו הגדולה. והנה, תוך סידור של ארכיונו העשיר של פסח בר אדון שהופקד בשנה האחרונה ב"גנזים", אוצר: גליון "ספרות צעירה" מאי 1939, ולא סתם גיליון – אלא גיליון הסגירה שבה מודים העורכים הצעירים והנלהבים (אבי היה אז בן 27) כי נכשלו.

"ספרות צעירה" 1939