מכון גנזים ע"ש אשר ברש

ראשי » כללי » למה? כובע!

למה? כובע!

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

הצטרפו אל 141 שכבר עוקבים אחריו

סטטיסטיקה

  • 19,913 צפיות
Follow מכון גנזים ע"ש אשר ברש on WordPress.com

סטטיסטיקה

  • 19,913 צפיות
Follow מכון גנזים ע"ש אשר ברש on WordPress.com
י.ל. פרץ, אשתו הלנה וילדם יאנק

י.ל. פרץ, אשתו הלנה וילדם יאנק

שלא כמנהגי אני פותח בתמונה. ולמה? כובע! הביטו נא בשלושת הכובעים המיוחדים שבתמונה לעיל. נדמה – תצוגת אופנה של כובען צמרת לפנינו, הכובעים הם העיקר והדוגמנים הטפל. תשאלו מה עושים דוגמנים של כובעים בארכיון "גנזים"? ואענה: במקרה הדוגמן הראשי הוא הסופר י.ל. פרץ, שבימים אלה מלאו מאה שנים לפטירתו, יחד עם אשתו הלנה וילדם יאנק.

אמנם ארכיונו של י.ל. פרץ לא נמצא בגנזים, אך כמה מכתבים ששלח לסופרים ואנשי רוח שמורים בו. בארכיונו הגדול של הסופר ש. בן ציון, אביו של נחום גוטמן, גליתי כמה מכתבים ששלח פרץ העורך לבן ציון הסופר. בראשון שבהם הוא מבשר לו על הקמתו של כתב עת חדש – "ממזרח וממערב" שמו, ומפציר בו לשלוח מפרי עטו. ולסיום גם מבטיח "שכר הסופרים נשלם במדה הגונה לפי היכולת". הוי עורך ערמומי! מבטיח ומייד מוסיף סייג המבטל את ההבטחה המפתה. נשלם – אם נוכל. הסופר הצעיר בן ציון שלח כמובן, מרוב התלהבות לא שם לב אולי לסייג. אך כרוב הציפייה – כן גודל האכזבה. נראה כי שכר הסופרים ה"הגון" לא שולם. הוא הריץ כמובן מכתב ובו שאל "איפה הכסף?", ואף זכה לתשובה, נמרצת למדי. וכך ענה לו י.ל. פרץ: "את מכתבך הנוהה קבלתי. צר לי מאד, כי לא אוכל לפתוח אוצרות ולהוציא משם שכר טרחתך, כי גם אני כמוך וככל הסופרים עמל אך ורק לשם שמים".

מכתב פרץ לבן ציון

וזו ההזדמנות להחדיר מושג חדש, בדייקנות השפה של פרץ, לא "מכתב תלונה" אלא "מכתב נהייה".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: